"... והיה עוד רגע אחד, מפחיד עוד יותר, כשנזכרתי שגם אנשי שלומי, אלה שהם
בצד שלי, הלכו, ונשארתי לבד. אז רציתי למות. או פשוט להעלם. הדימוי הזה של
קו ישר כל הזמן מתקיים אצלי ברגעים האלה. ישר. לא מזוגזג. ..."

מינעד: הפוך / לא מחובר / רחוק / צף / מנותק / לא נמצא / ללכת / לעוף /
להיזרק / להיעלם / לא להיות / רצון למות / קו ישר.

"... ורק האשמה נותרת שם. האשמה שלי על דפוס ההתנהגות הזה. אני יכול לזהות
אותו ממקומות נוספים. אחד הדברים שמאפיין את ההתקשרות שלי מול אנשים היא
המרחקים האלה. כשאני כותב - אני נמצא. אותו דבר כשאני מדבר עם מישהו - אני
נמצא עבורו כאילו אנחנו חברים שנים ומדברים יומיומית. ואז שתיקה ו- "העלמות"
שלי לחודשים, ואז שוב - חיבור מידי ועמוק שכזה. אני לא יודע איך אנשים אחרים
מחזיקים מעמד מולי עם ההתקשרות המוזרה הזו. אני יודע שאצלי, הם פשוט לא
קיימים לתקופה מסוימת - ואז הם קיימים כאילו רק אתמול נפגשתי איתם. ויש
כאלה, בהחלט, שפשוט לא מסוגלים לסוג קשר שכזה, שלא נראה להם "רציני", ופשוט
לא מוכנים להיות איתי בקשר - כשאני מופיע פתאום. הרצף חסר להם. הרצף לא חסר
לי. מבחינתי הוא קיים. ועד שלא התחלתי לספור את ה- "חסר" לא ראיתי שאין רצף.
מבחינתי, אתמול נפגשתי ודיברתי עם כל אחד ואחד מכם. ואם פתאום זה יקרה - מול
כל אחד מהאנשים בפורום - אמשיך לדבר אתכם כאילו אתמול דיברנו, ולא עברו איזה
(אין לי מושג כמה זמן) מאז. לקח לי זמן להבין שאצל אחרים יש עוד זמן בין
לבין, שאני כאילו לא מצליח לספור אותו, והם כן. ושם אני חסר להם. אני לא
יודע איך לעבוד על להיות יותר קיים. על להיות יותר כל הזמן. גם אם זה לא
באותם סטנדרטים גבוהים שאני מציב לעצמי כקיום, אלא פשוט להיות..."

"... כדי שיאהבו אותי אני צריך לתת גוף. משם זה בא. בלי זה אין אהבה. וגוף
בא עם כאב. אחרת לא מרגישים. כל הנוסחאות מובילות לאותו מקום. בשביל
להתקיים, כאן, עם אחרים, צריך לכאוב בגוף..."

"... חומריות - אחרי מיפוי של הדברים השייכים לי, אני יודע על מה אני מוציא
כסף: ספרים, אוכל טוב בחוץ ומוניות. זהו. אין לי רכוש. מעבר לזה. צריך להיות
לי רכוש מעבר לזה? האם זה שאין לי - ושזה לא בסדרי עדיפויות שלי צריך
להשתנות? האם יש גיל שצריך להתחיל? ולמה זה מתקשר לי אוטומטית לשאלה האם אני
קיים או לא?..."

"... למה אני מרגיש כל-כך לבד? למה אני לא מצליח לקבל החלטה כלשהי? למה אני
לא מצליח להיות אמיתי? רציני? קיים?..."

"... מוחזקת אצלי מחשבה המון שנים, על השבעה שלי, על המפגש של כל אלו
שמכירים אותי, שרק במפגש הזה בעצם אני אהיה במלואי, דרך כל הפריזמות של כל
אלו שמכירים ונגעו בי. פתאום חשבתי על זה, שבעצם, אני לא צריך למות בכדי
להיות אצל אנשים. אני מניח שאני קיים שם כבר קודם..."

"... רציתי לכתוב ולספר על כל הבלגאן והקצוות והרעש שבפנים, ויצא משהו אחר
לגמרי..."

"... אני מרגיש כמו בהמון שיחות מקבילות. וכאילו כל הקצוות מתחברים להם
ביחד, רק שאני לא מצליח לראות עדיין את המפה השלמה..."

"... לא יודע איפה להיות. מרגיש כמו קרצייה כזו, שמחפשת לאן להידבק..."

"... את כל-כך צודקת במה שאת אומרת לגבי הלמידה על להקשיב לגוף. כשאני כבר
שומע ממנו, זה בדרגות כאלה של לחישה אנושה. ואני מרגיש כל-כך אשם, ונודניק
וקרצייה שאני בכלל אומר על זה משהו. ואז מסתבר, שמזמן כבר הייתי צריך לומר
משהו, כי זה "נורא" כואב..."

"... אני לא יודע אם קשה לי. זו אחת הסוגיות שאני מכיר מזה המון המון זמן.
ככה אני חי, מאז ומתמיד. אז זה לא קשה, זה ככה. נקודה..."

ראה גם: עצוב.