"... למה אסור להודות שמרגישים / שכואב. המחשבה הייתה שאם אודה - אפשר יהיה
להכאיב. ואם לא מודים, ומתייחסים בשוויון נפש - זה לא קיים, וזה יפסיק, כי
זה לא משרת אף אחד..."

"... אני מאוד נזהר עם השימוש במילה כאב. זו מילה חמורה מאוד עבורי, וגוזלת
"תשומי" רב, ולכן נחשבת מגונה. לא רק זה, אלא שהשימוש במילה "כאב" נועד לתאר
תחושה שהיא שלי בלבד, ובהחלט יכול להיות שאני מגזים בתשומת הלב שאני מקדיש
לתחושה (אולי כי אני פתאום מרגיש איבר מסוים, וזה מלחיץ)..."

"... ומה? אני, שלא מרגיש כאב, לא יכול לבוא לרופא ולומר לו - אני מרגיש
אזור בגוף שאף פעם לא הרגשתי, אז מה לא בסדר? אני לא יכול לומר לו שכואב לי,
כי לא כואב לי. ואני לא יכול "עם כל ההתמחות שלו בבעיות פסיכולוגיות" לבוא
אליו ולהגיד לו שאני לא מרגיש את הגוף, שאני לא יודע אם זו הצגה או שיש בזה
אמת, ושתכל'ס, אין לי מושג מה קורה, ובהחלט יכול להיות שלא קורה כלום..."

"... שיחה עם העבודה. הבוסית שלי רופאה, והיא ישר שואלת בדיוק באותו הסדר
את השאלות של הרופא, ואני, משיב אותן תשובות. והיא - אבל אי אפשר לסדוק
צלעות בלי טראומה. ומה אומר לה? שאני לא זוכר? שיש אנשים כאלה? שלא זוכרים?
והיא ממשיכה - אז איזה משככי כאבים הוא נתן לך, ואני - כלום, זה בסדר, אני
נח. והיא - אבל זה כואב נורא. ושוב, מה אני אמור לומר? שאני לא מרגיש כאב?
שאני מרגיש עוד יותר שקרן?..."

"... לפעמים, כשיש בעיה עם איבר מסוים, אני מרגיש. זו תחושה מוזרה. היא
בעיקר מתרחשת סביב הראש, ואז אני יודע לומר שיש לי כאב ראש..."

"... נשכבתי במיטה. שבע בערב, ערב בונוס שקיבלתי בניו יורק, וכל מה שהצלחתי
לעשות היה להירדם, לא לפני שאני מרגיש את כאב ראש המעיק שלי הולך וגדל. אבל
אני לא דואג, יש לי חדר במלון, יש כרטיס אשראי שניתן לחייב אותו על המלון,
אני אמור לצלצל לאל על מחר בבוקר, ובכל זאת, כנראה שהגוף לא עמד בזה, והודיע
על שביתה. הדבר הבא שאני זוכר היה שבע בבוקר למחרת, כשהטלפון מצלצל ואותו
חבר מהעבודה שלי שואל אם אני יודע מה קורה, ואם חרשתי את העיר הלילה, כי הוא
התקשר בחצות ולא הייתי. אמרתי לו שאני חושב שישנתי. מה כבר יכולתי לומר לו?
גם על זה הוא העיר שהוא לא מבין איך אני מבזבז עוד ערב בניו יורק על שינה.
מה כבר אני יכול להסביר? אמרתי לו שאנחנו אנשים שונים, ואנחנו מגיבים באופן
שונה. בכל מקרה, התגובה שלי לכל עניין ביטול הטיסה באותו רגע הייתה עדיין
שוויון נפש, ולא שום דאגה, מצוקה, פחד או חשש. אחרי הטלפון שלו נפלתי שוב
לישון, זה כל מה שהייתי מסוגל לעשות, והכאב ראש היה חזק מתמיד. חברה טובה
העירה אותי שוב כשהיא התקשרה וניסתה לדחוף לי פלפל שאתקשר לאל על לדאוג מה
קורה בקשר לטיסה. ואני, מן עיסה בלתי תכליתית שכזו. ..."

"... אני עובד. עבודה רגילה. ואחרי לתיאטרון. הרגשתי רע, אבל חשבתי שזה
הכאב ראש הרגיל שלי, זה שמגיע כי אני מנסה להתחמק מדברים. אז גנבתי מהעבודה
שעתיים, לקחתי את הכדורים המסממים שלי לשעתיים, ונסעתי לתיאטרון. סיבלתי,
תליתי, עשיתי, ובזמן ההצגה הרגשתי רע. משהו מוזר עם הגוף..."

"... אבל הכללים פתאום חדשים. ואני הולך לפי הספר שלה..."

"... זה קשור קצת לחייזרות, לזה שהעולם הוא כל-כך זר. והכללים שלו כל-כך לא
ברורים. ומי אני שאדע..."


ראה גם: מנגנונים, נוסחאות, חוקים, האוטומט שלי.

"... כעס = אכפתיות ודאגה..."

"... כשמישהו כועס עלי, אני יודע שאכפת לו ממני. שהוא דואג לי. אם לא היה
לו אכפת ממני, הוא לא היה מתרגז וכועס עלי. ולהיפך, אם הוא לא כועס עלי - מה
זה אומר? שלא אכפת לו ממני? ומה זה אומר צעד אחורנית? שבשביל להרגיש שאכפת
לאנשים ממני, אני צריך לעשות דברים שיכעיסו אותם, ויעוררו אותם לדאוג לי,
לכעוס עלי - וכך ארגיש שאכפת להם ממני ..."

"... איך אנשים יודעים שאכפת לאחרים מהם? לפי מה? מה גורם לכם לדעת שהנה,
זה אדם שאכפת לו מכם? אצלי הכעס עושה את זה. אני לא מצליח לחשוב על שום דרך
אחרת לזהות אכפתיות..."

"... הנוסחה של כעס = אכפתיות שולטת אצלי בכיפה..."


ראה גם: דאגה, אכפתיות, אהבה.

"... נכון, שיש ימים שאני מרגיש כפוי טובה, כי הם כן גידלו אותי, מימנו
אותי כל השנים עד שמונה עשרה. ואני קמתי ועזבתי. אבל אלה רק ימים מסוימים,
שבהם אני נזכר שהם קיימים. שאר הימים הם עבורי אוויר, ואני ציפור דרור נטולת
מחויבות..."