האוטומט שלי - פעילות / מחשבה שנעשית ללא בחירה. ללא יכולת התערבות מצידי.טייס אוטומטי.
"... כמו שאני רגיל באוטומט כל-כך טוב - אני אוכל את עצמי, ובעיקר מנסה
להבין מה עשיתי לא בסדר, ואיפה טעיתי..."
לא מבחין בהם - עד שלא מכוונים זרקור ענק לעברי..."
לבחור. זה שם, באוטומט שכזה..."
משהו כללי יותר (ובעיקר שייך בכלל למישהי אחרת בעבודה)..."
מוחק, זה אחרת מלהדחיק או להכחיש. שהם גם על הסקאלה, אבל מתונים יותר. מחיקה
היא פעולה אוטומטית, שלא נשאלות עליה שאלות, וגם אין בכלל אופציה של לבחון
האם למחוק או לא. זו פעולה אוטומטית. הדחקה והכחשה, יכולים אח"כ לחזור,
יכולים להיעשות מתוך שיקול להחליט שעכשיו לא, ואח"כ כן. מחיקה היא טוטאלית,
ולרוב, לא מתבצעת מתוך מודעות שלי. מהבחינה הזו, אני חושב שמחיקה יש לה
תמהיל משותף כמו איבוד זמן. היא פשוט איננה פתאום. לא יודע אם הצלחתי
להסביר..."
האוטומטי שמכתיב המנגנון, ולבחון האם ניתן להשחיל שם ספק כלשהו, סטייה כלשהי
מהתכתיב האוטומטי..."
ראה גם: מנגנונים, נוסחאות, חוקים, כללים.
הגוף - מנשא למוח.
פשוט אחד לאחד אין גוף. כנראה שלא כולם מרגישים ככה, כי אחרת היו מבינים למה
אני מתכוון כשאני אומר שאין לי גוף. מהבחינה הזו, מגע של אדם אחר בגוף שלי
מגדיר אותי, כי פתאום, ברגע שנוגעים בגוף הוא קיים. אבל יש לזה השלכות מאוד
בעייתיות כמובן..."
בגוף. אז המקום שבו נגעו פתאום קיים לרגע אצלי, וגם, זה רק בזמן המגע, אם
נותק המגע, שוב המקום נעלם..."
- אלא אם כן אני מסתכל - הוא עדיין לא מורגש בשבילי. לפעמים עד כמה שזה
אבסורד איש הרגליים היה המגע היחיד שהגוף היה מקבל במשך השבוע ..."
לפעמים מותר להרגיש. למדתי שאם התחושה היא קיצונית מדי, שניה אחר-כך אם
ימשיכו עם אותו מגע ואותה תחושה, הגוף כבר לא ירגיש כלום, כאילו יש מנגנון
הגנה אוטומט בגוף..."
היה מחליט על איזה אזור בגוף עובדים, ומבקש שאכין אותו, ולפעמים, הייתי צריך
לשאול אותו, שיגדיר לי בדיוק בקווים מה זה אותו אזור מבחינתו. לדוגמא, אחת
הפעמים שהוא הודיע לי שהולכים לעבוד על הקרקפת. מבחינתי עד אז בכלל לא ידעתי
שיש משהו כזה. יש פנים, ואותן יחסית אני מכיר, בעיקר את החלק של הראש/מצח,
כי שם זה הכאב ראש המוכר. וזהו בערך. יש צוואר, אבל זה גם סיפור מוזר שלא
ברור לי בדיוק איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר ומתי הוא הופך לעורף ומתי
לכתפיים. אני יודע איך נראה שלד, ואיך בנויות העצמות, אבל בין זה לבין שזה
יהיה קשור אלי - יש מרחק עצום. ובאותה פעם של הקרקפת, גיליתי שיש עוד אזור
שלם, שמעולם לא הרגשתי אותו, ולא היה לי מושג שהוא קיים. ולאותה שעת עבודה
פתאום למדתי שיש גם דבר כזה..."
כדי להיות שלם. פעם, צחקתי שהגוף משמש מנשא למוח, וזה כל מה שאני צריך. וכן,
ברור, שאני מקליד עם האצבעות, אבל זה לא נתפס כחלק ממני, עד שלא כתבת את זה,
לא חשבתי על זה בכלל, או החלק הזה לא היה קיים בכלל מבחינתי. מבחינתי המילה
שמתרוצצת במוח, ואח"כ נכתבת, זה הקיום שלי. לא ההקשה של האצבעות על המקלדת.
זה משהו טכני לחלוטין, שבכלל לא קשור אלי..."
קשים להתמודדות פתאום. כבר שבוע שיש לי פה. מעולם לא היה לי פה. לא יודע,
היה מוח, היו מילים ומחשבות. מעולם לא הרגשתי פה. ועכשיו אני מסתובב עם פה,
ורוצה לפרסם מודעה בעיתון לכל דורש, ופשוט למכור אותו. לסלק אותו. אני לא
יודע מה אנשים עושים עם הפה שלהם, ברור לי שלא כולם מנותקים עד כדי כך מהגוף
שלהם. אבל אני פשוט חסר אונים, ולא יודע מה לעשות.
ולא, לא כואב לי. אני פשוט מרגיש אותו, ולא מפסיק להרגיש אותו. הוא נמשך עד
האוזניים, ועד האף, ועד הסנטר. ולא זז משם. הוא כל הזמן שם. ואני רק רוצה
שהוא יעלם כבר. והכל יחזור להיות כמו שאני רגיל - בלי. כל-כך קשה לדעת שאתה
בלי, עד שאתה פתאום עם. ואני לא מצליח להסביר את התחושה והתסכול הזה. זה
מוציא אותי מדעתי..."
למה לי עם? ואם עד עכשיו הפעמים היחידות שזכיתי פתאום בפיסת איבר הייתה כי
הוא היה במצוקה, ופתאום הרגשתי את הכאב שבו (שזה ממש נדיר, אני יכול לספור
את המקרים האלה על כף יד אחת), אז למה לי לרצות אותו? ואולי מה שאני שואל
הוא מה עוד יש שם בדבר הזה, מעבר לתחושה של כאב?..."
להודות בכאב, אבל עדיין, יש ידע מה לעשות עם זה, והמצב בסה"כ הוא מוכר.
מובן. כשעושים נעים לגוף - אפילו אם זה פשוט מגע חברי או כל רפרוף הכי פשוט
על העור - הגוף פשוט משתולל. אין לו מושג ירוק מה לעשות עם זה. זה לא מובן,
אין שום "מילון" עם התייחסות לאופציה הזו. כלום..."
מדויק. אבל הוא שלהם, ואם צריך ממנו משהו - צריך לבקש רשות. אחרי 18, הוא
עובר אליי, לרשותי. ובדקתי אצל ילדים אחרים - הייתי משוכנע שהם ביקשו רשות,
ולכן מותר להם לשחק בשיער, להתגרד, לגעת בעצמם. הם ילדים טובים. ואני לא
רציתי לבקש רשות, התביישתי, ובעיקר לא הגיע לי. אז מראש הענשתי. ידעתי את
התשובה מראש...."
הצליחו לדבר איתו..."
הגוף. אני רוצה להאמין שהוא בסדר, ושאני מסוגל לחזור לעבודה - ואז אני חוזר
לעבודה, ועובד, והכל בסדר - עד שהכל מתמוטט. אני רוצה להאמין שהוא חולה -
ולתת לו כמה ימי מנוחה, ואז אני נח יום יומיים - וחוזר לעבודה, והכל בסדר,
ואחרי כמה ימים - שוב הכל מתמוטט. איך יודעים מה לעשות עם הגוף הארור
הזה?... כנראה שלא למדתי איך חולים. זה הכל. ופתאום דבר כל-כך מובן מאליו -
כשלא לומדים אותו בזמן - נהיה כל-כך מסובך לרכישה מושכלת..."
כזה שנקרא גוף, ויש לו צרכים - לישון, לאכול, כל מיני כאלה. אבל זו לא
הלמידה הנדרשת עכשיו. אני נח, אוכל, ועדיין הוא קורס. אני מנסה ללמוד עכשיו
להבין מה הוא אומר, אם הוא אומר משהו. ואני פשוט לא יודע איך לומדים דבר
שכזה. אמרתי לאיש המוח שלי, שאיכשהו, פספסתי את השיעורים הראשונים כנראה
בלהיות חולה. אני לא יודע מה זה אומר, או יותר נכון מה זה מרגיש. כי חולה
אומר, בביה"ס שאני למדתי בו = שקרן, רוצה תשומי. ואני לא מצליח ללמוד שפה
זרה חדשה. אני לא יודע איך להמשיך מכאן..."