"... תמיד תהיה המחשבה מנקרת, שאולי זה ישתנה, אולי הוא ינהג אחרת, אולי זה
רק הסתכלות שלי כרגע, מאוד דפוקה על המצב, אבל בעצם הוא אוהב אותי..."

"... שמתי לב שארגנתי לי הורים חליפיים, אחד מכל סוג. בחור ובחורה. הייתי
צוחק תמיד שהם ההורים המאמצים שלי. למרבית האבסורד, היא, הביולוגית, אימצה
עבור עצמה ילדים אחרים, כשראתה שאני לא מספק את הסחורה. זה גם היה ההסבר
שלה, חד וחלק - חיכיתי לך שתגדל, ותהיה חבר שלי, ואתה לא. אז אני לוקחת
ילדים אחרים במקומך. אבל אלו המאמצים, המבוגרים, שאני בחרתי לעצמי. גם הם
אני חושב היו בחירה שגויה. הוא - מתנדב של קו טלפון, שהיה עבורי אוויר
לנשימה. נכון, היו שם דברים מוזרים, שלא יכולתי להבין איך אדם מבוגר, אוהב
אותי, הקטן. ומסתבר שהוא אהב, באותו מובן של אהבה שכל-כך מבלבל אותי. והיא?
גם היא המאמצת, אני לא יכול לשים את האצבע למה, אבל אני מפחד ממנה, ותמיד
פחדתי. אני לא יודע, שוב אני מרגיש שאני מאשים על אוויר, על ריק, וזה לא
בסדר מצידי לנהוג ככה. כי מה אם אני משקר? הרי אני לא יודע את האמת. ואני
חייב לה הרבה. בזכותה יצאתי לראשונה מהבית ההוא. ועדיין. מפחיד לי רק לחשוב
על זה אפילו. בלי לדעת כלום אני מפחד..."

"... גם אני, זכיתי בדיוק לאותה תגובה מאיש המוח. אם אתה מספר כאלה דברים
קשים, אז למה אתה מחייך? רק אז נעשיתי מודע לחיוך הזה, ובעקבות ההערה, גם
לפער המגוחך. ולקח לי זמן להבין שהחיוך הוא אוטומטי, הוא חלק ממבוכה. עכשיו
כשהחיוך קורה, אני פשוט אומר, שזה הדבר האחרון שאני באמת רוצה..."

"... החיוך המלווה - גם אצלי הוא מלווה. לפעמים אני במבוכה נוראית ממנו, כי
הוא כאילו לא תואם את המילים וההרגשה, הוא באמת שייך למבוכה. זה מן חיוך של
הפחתה, צנעה, ניסיון להמתיק. לפעמים זה מעצבן כי אני לא רוצה לחייך. אני
רוצה להגיד את הדברים כמו שהם. נקי..."

"... פעם, בעבודה שלי, אמרו לי שאני תמיד בודק את החסר. זה לא נאמר מכיוון
ההסתכלות על חצי הכוס הריקה, אלא מתוך המחשבה שלי, שדרך החסר, ניתן ללמוד
המון על הקיים..."

ראה גם: פער / פערים.

"... היא לא כל-כך קיימת עבורי, ואם הייתי פוגש אותה ברחוב אני לא יודע אם
הייתי מזהה אותה. פעם נתקעתי בוהה מול תמונה שלהם, ולקח לי זמן להבין שאני
בוהה בתמונה שלהם, ולא של אנשים זרים..."

"... זה משתחזר לי על חוויה שלי אל מול מי שגידלה אותי. באחת המריבות, כשכן
כבר הסכמתי לריב (לרוב הייתי נותן לה לצעוק, ואומר שאני מסכים... וזה היה
מפוצץ אותה, כי לא היה לה פרטנר לריב מולו), היא אמרה, בסביבות גיל
ההתבגרות, שתמיד היא חיכתה שאגדל, שנוכל להיות חברים, כי היא הכי אוהבת
אותי. ואני, אמרתי לה שמעולם לא ידעתי שהיא אוהבת אותי, כי היא מעולם לא
אמרה לי את זה. אז איך אני אמור לדעת דבר שכזה? וברחתי לחדר שלי. (כל הריבים
שלנו היו קטועים, זמן ריב, זמן הפסקה ומחשבה, זמן ריב וחוזר חלילה). ואחרי
זמן הפסקה, היא באה לחדר שלי, ושאלה אותי, אם זה כל מה שחסר לי, ושאם היא
תגיד לי עכשיו שהיא אוהבת אותי, זה יפתור הכל. ואמרתי לה שעכשיו, אחרי
שאמרתי לה שהיא מעולם לא אמרה - ולמעשה הודיתי בחור שנוצר, ובצורך שקיים, זה
כבר לא יהיה לעולם אותו דבר. כי תמיד כשהיא תבוא ותאמר לי שהיא אוהבת, זה
יהיה כי ביקשתי שתאמר, ולא באמת כי היא התכוונה והרגישה כך..."

"... השיטה הזו, של לא לדבר, ולהשאיר את האדם לחשוב ולהתבשל במיץ של עצמו
בשביל להבין מה הוא עשה לא בסדר - מוציאה אותי מדעתי. אני חושב שזו הייתה
השיטה שלה. של זו שגידלה אותי. אני לא חושב שאי פעם היא אמרה לי משהו
במפורש, אחד לאחד, שהוא לא בסדר. להיפך. תמיד הייתי נהדר ומדהים. אבל זה היה
רק הציפוי. למעשה, מעולם לא הייתי טוב, להיפך, הייתי תמיד דפוק, ולא בסדר,
ושקרן ומניפולטיבי וכל מה שרק תרצו. אבל מעולם לא שמעתי את זה ממנה. או
לפחות לא באופן ישיר. אם היה לה דבר ביקורת לומר, הוא היה נאמר בעקיפין,
אחרי תקופת שתיקה וייבוש ארוכה, שבה אני דואג להשלים את החסר..."

"... אני לא יודע איך להפריד אותה, כי אני לא יודע מי היא. היא לא עומדת
בפני עצמה, אז עוד ללכת לבחוש בקרביים שלי ולהוציא את השאריות שלה ממני? אין
לי מושג..."