"... המסר עבורי היה - הכל שקר, אתה לבד, ועדיף שתשתוק. אתה לא באמת יודע
מה אתה מדבר. הצלחת לשכנע את עצמך שאולי היו דברים, רק כדי להבין למה אתה
מרגיש כל-כך מבולבל ורע, אבל זה לא בגלל שאתה זוכר דברים, זה בגלל שהיית
במצוקה וניסית לסגור את הפער. ולא היה כלום. כלום. והדבר האחרון שאתה יכול
להרשות לעצמך - זה לדבר עם אנשים על הדברים האלה. ולהאשים אחרים בדברים שאתה
יודע שלא היו. אז אני לא זוכר כלום..."

"... הפערים, או התגובות הכל-כך שונות, והזמן הכל-כך קצר ביניהן. נגיד אחד
הדברים שמגעילים אותי נורא, זה שאני יכול להרגיש מבולבל, ונסער, ותוך 5
דקות, ברגע שאני מגיע לעבודה, אני פתאום הכי אחראי ומסודר וחזק בסביבה. אותו
דבר יכול להיות אם אצא מאיש המוח שלי, ואצטרך פתאום לדבר עם אנשים ברחוב, כי
ישאלו אותי משהו, אני פתאום אצליח למצוא כוחות שאם הייתי ממשיך את הדרך לבדי
לא היו נמצאים. השקרים האלה מוציאים מהדעת..."

"... אני חושד שהיו אצלנו פערים, בין המילה הנאמרת, והמשמעות מאחוריה. אבל
בדיוק כמו שאני חושד בזה, אני חושד בזה שאני ממציא את זה, ושלא היה שם כלום,
ושאני סתם מעליל על דברים שבכלל לא היו. ואין לי דרך לדעת מה מהכיוונים
נכון..."

"... זה פשוט מתסכל אותי כל-כך, שאני לא מרגיש חולה, או כאב, אלא פשוט
תחושה מוזרה, ושכולם אומרים לי שזה מדאיג, ושזה כואב נורא וכל מיני כאלה.
הפער הזה מתסכל אותי. כי אולי באמת כולם צודקים, וכולם רואים עד כמה אני
משקר, ועד כמה אני מרמה ומציג הצגות - כי אם באמת היו לי צלעות סדוקות - היה
כואב לי..."

"... אני לא מאמין לתחושות שלי, ולכן משתמש במילים כדי לעשות בהן
מניפולציות ולנסות להשפיע על התחושות שלי. בדיוק בגלל זה, הפערים שמתגלים
בין עוצמות ההודעות שלי לתגובות שאני מקבל, יכולים להשפיע עלי כל-כך הרבה.
הפער עצמו..."

"... הפער אצלי מטריף אותי. מצד אחד לקרוא את מה שאת אומרת על המשפטים
שנאמרו לי, ועל החומרה שאת מייחסת לזה. והאדישות לכאורה שאני מתקיים בה. אני
פשוט לא בקשר איתם. לא תמיד אני יודע להסביר למה אני לא בקשר איתם. זה
בוודאי איזשהו סוג של ניתוק, אבל לא תמיד אני נותן את הדעת עליו. ומצד שני,
אני לא חושב שהתפקוד שלי לקוי. אז איך זה יכול להיות? אם באמת היה שם מה
שהיה, למה אני בסדר? הסתירה הזו מוציאה אותי מדעתי, ומחזירה אותי שוב ושוב
לאותה תשובה - אני שקרן, וממציא, ובעיקר עושה הצגות. כמה שזה מייאש..."

"... אני לא כל-כך מכיר צורות אחרות של הרגשת אכפתיות. בהחלט יכול להיות
שזה קשור לצד השני, המפרגן, זה שמחמיא - שמבחינתי הוא רק אינטרסנטי, ז'תומרת
אם מפרגנים לי, זה רק כי צריכים ממני משהו, זו איזושהי הצעה לעסקה: אפרגן לך
- תן לי..."

"... לגבי אלו שמפרגנים לי. אלו שצריכים ממני דברים. זה מפחיד אותי. אולי
כי אני לא יודע לנקות את זה, שיש אנשים שפשוט מפרגנים, בלי לרצות ממני כלום.
ואולי זה בגלל שאני לא מסוגל לחשוב על מה יש להם לפרגן לי. אז זה לא נקלט..."

ראה גם: מחמאות, תן וקח, אינטרסים, חוזים הסכמים ועסקאות.

"... כשכתבתי, היה בוקר, והייתי מבולבל ופרוץ..."

ראה גם: חשוף, מתפרק.