"... הכל נדחה לאחר כך. אבל יושב מבפנים ומגרד..."

"... המשפט שהרגע קראתי פשוט מגרד אותי עכשיו, אבל אני לא מצליח להיזכר
במשפט שלה. למרות שהיה אחד כזה, עם דמעות. משהו בסגנון של "עלי זה לא יעבוד
- ההצגה הזו"..."

"... הנושא עצמו קשה לי מאוד, בנוסף על המחשבה של לחלוק אותו עם אנשים
נוספים - זה באמת מגרד בפצעים הפתוחים שלי..."

"... עוד עונש. יותר עונש. ובלי הפסקה. הלכתי לראות סרט. ישנתי לפני. ברגע
של מיאוס עצמי. ואז סרט. טבעתי לתוכו. הייתי צריך לבחור מראש סרט שיגרד
מבפנים. הסרט לא רק שגירד, הוא שרף..."

"... לפעמים אני סופר לי את הבלגאנים, ואת התדירות שלהם, פשוט כי אני רוצה
שידאגו לי. אבסורד נכון?..."

ראה גם: אהבה, אכפתיות.

"... ככה אני מרגיש שם. בחדר הטיפולים. שיש דברים שאסור לי לדבר עליהם..."

רבדל יתלוכי אל .םילימה יל ומלענ ,תושיגפה תחאב :יחכונה םילופיטה רדחמ ..."
"... מחדר הטיפולים הנוכחי: באחת הפגישות, נעלמו לי המילים. לא יכולתי לדבר
יותר, למרות שמאוד רציתי, והיה לי הרבה מה להגיד, רק שלא היה לי קול. ככה
פתאום. וזה רק תסכל ועצבן אותי עוד יותר, כי כמובן שזה נכלל בקטגוריית
"הצגה", שקר וכו'... איש המוח שלי דווקא הפגין תושייה, ונתן לי דף ועט,
לכתוב. וכתבתי. עצבני ומתוסכל, והוא המשיך לדבר אלי. אבל זה היה מביך נורא,
ומבלבל, ומתסכל בעיקר. (שוב אני חוזר על עצמי). פגישה אחר כך, ניהלנו דיון
(הגוף החליט שהוא כן מסוגל לדבר, תודה לאל), על מה זה היה לעזאזל. והוא העלה
סברה שיש קשר אחורנית, לאיסור לדבר, לחשיפה. אצלי זה בעיקר נקלט כעונש (עוד
מושג דניאלי מובהק), על פטפטנות יתר שלי, ואזהרה מפני סכנה..."

"... מה אני שומע: תכתוב, תדבר, אל תישאר עם זה לבד, תשתדל להוציא כמה
שיותר מילים החוצה, כדי שיוכלו להיות איתך, ואפשר יהיה להפסיק / למנוע /
למתן את מה שקורה. והכי מדויק שאפשר, כדי שיהיה ברור ולא יהיו שקרים והונאות
בפנים. אתה לא יכול לכתוב, אסור לספר מה קורה. אסור לתת דריסת רגל פנימה.
מגיע לך. אתה חייב לעדכן, אתה לא יכול להשאיר אנשים בחוץ, מצד אחד להדאיג
אותם כי החלטת שאתה משתף, ומצד שני האיסור לכתוב, ולא לפרט יותר מדי, אז אתה
בעצם מפעיל מניפולציה. מלוכלך מאוד. עדיף שתשתוק ולא ידעו לא מהתחלה ולא
בסוף. לא היה ולא נברא..."

"... סליחה שאני מבקש, אבל אתם יכולים להסביר למה זה, שאתם מכירים את
האחרים שאיתכם? לי אסור. אסור לדבר על זה. אסור לדעת על זה. אסור להתקיים.
למה לי זה אסור? למה לאחרים זה מותר?..."

"... האם אני לא שייך כי הצנזורה לא מאפשרת לי להיות שייך? כי אני לא רואה
ולא מסוגל לראות ו/או לדבר את השיח הלא מדובר? למה לכם לכולכם מותר לדבר על
זה ולי לא? למה רק המחשבה על זה ישר מביאה עונשים, ורמת הענישה הולכת וגדלה?
ולמה אצלכם זה אחרת? איך זה שמותר לכם להגיד את זה, לדבר על זה, מותר לזה
להיות שם בחוץ? ומה אפשר לעשות כדי שמותר יהיה לי אפילו לשקול את האופציה
שזה יכול להיות? מבלי להיענש?..."

"... לתחושה הזו = דגל אדום..."

"... מה שמוביל ישר לתחושה הזו. שאני קורא לה בלבול בחלק הקל, ובלגאן בחלק
הקשה, ואחריה אני כבר אינני..."

ראה גם: מסוכן.

"... האמת שאם חושבים על זה, אז עד היום אני בורח לתאטרון. לפעמים אני צוחק
על עצמי, שאני, זה שתמיד הואשם בהצגות, ושיחק על קו התפר בין דמיון למציאות,
מצא לעצמו עיסוק בדיוק בעולם הבדיוני הזה. וכשאני בתוכו, אני נשאב לגמרי,
והוא הופך למציאות עבורי. בדיוק כמו שהמציאות, על פי רוב בכלל לא קיימת
אצלי, אני רק עד, הצופה בה מהצד..."

"... אולי בכלל אני צריך לחפש לי אחר השיטה להבנת המציאות - שתסביר לי שהיא
באמת מתקיימת, ואני באמת מרגיש..."

"... יש דברים שאנחנו מגלים פתאום, כי משהו דרש מאיתנו בבוטות לראות שמה
שתמיד היה המציאות שלנו, לא בהכרח היה המציאות של כל הסובבים אותנו, ובעיקר
- לא צריך היה להיות המציאות שלנו..."

"... בבוקר הכל כבר לא יהיה. שום עדות למה שהתרחש בלילה. שוב המציאות תצחק עלי...."