"... אני בעמדת החייזר שבודק מה קורה במעבדת החיים אצל אחרים..."

"... אני מניח שזה מתקשר לתחושה שלי, שאני לא באמת קיים. שהעולם סביבי
מתקיים, ויש לו איזשהם חוקים, שעל פיהם נוהגים כל האחרים סביבי. ואני צופה.
זה לא באמת שייך אליי..."

"... הידיעה שזה הגוף שלך, אבל לא תמיד אתה השולט בו. לפעמים אתה רק צופה.
עד למתרחש..."

"... וגב. שלו. וצעקה מהדהדת בבית. שאבוא, לרחוץ אותו. ודלת פתוחה. תמיד.
ואני. בתפקיד. וכולם בבית. וכולם יודעים. אז מעולם זה לא היה פגום, או שגוי,
או לא טוב. ככה צריך. ככה אצל כולם. זה לא סוד בכלל. ובעצם, בכלל אני צופה,
בוהה מהצד, בגב...."

"... האמת היא, שכן, אני יותר ידוע כשתקן על תקן של צופה, מאשר אחד שמדבר.
אני לומד הרבה יותר מצפייה מאשר מדיבור. ואני חושב שזה מתערבב עם הפחד שלי
שאין לי מה לומר, שמי אני שאומר משהו, ולמה שיקשיבו למה שלי יש לומר..."

"... לפי מה אני חי? מהן אמות המידה שלי? - הצפייה הנצחית באחרים, וניתוח
התגובות שלהם, וקריאה, ולמידה אינסופית, ומכאן השלכה איך אני צריך לפעול ומה
אני צריך לעשות. ואני לא מוצא את המדריך למתחילים. אני לא יודע מה לעשות.
ואולי לכן אני כל-כך מחפש אחרים שיהיו דומים, שיראו לי את הדרך. אני לא יודע
שאני עושה נכון. ואני כל-כך רוצה לעשות נכון. וכל-כך מפחד שאני לא עושה
נכון. ששוב יבוא עונש. איזה לופ מטופש..."

"... ואני עייף. ולא מסוגל הרבה לדלג בין תפקיד הצופה, לבין תפקיד בול העץ
שנסחף..."

"... תמיד אני מרגיש אשם ועלוב, שאני בוחר לשבת על הגדר, ולהיות צופה, ולא
מעורב ונמצא..."

"... חלק מתפקיד הצופה. החלק המשלים. למה מגיעים להיות צופה. מצד אחד חוסר
הידיעה איך, ומצד שני, הרצון להיעלם, להיטמע ולא למשוך אלייך. "טפלון" לא
נדבק אליו כלום. ואולי נדבק אליו הכל, כמו זיקית?..."

"... ואני כבר יודע לומר, שהתפקיד הזה, של "צופה", יש בו הרבה פנים. חלק
מגיע מהפער ביני לבין העולם מסביבי, מהקיום של העולם בחוץ, אל מול הפנים.
חלק מגיע מחוסר הערכה עצמית, ואי יכולת לסמוך על עצמי למתן תשובות וידע,
ולכן - צפייה באחרים בכדי ללמוד ולקבל החלטות. וחלק, מאי נוכחות מלאה שלי
באירועים, אלא רק על תקן של מתבונן, אורח, לא מעורב..."

"... ז'תומרת אין את כל עניין הלבקש, שהוא מגונה. וגם לבקש זה להעיד על
צורך שיש לי. וזה לבקר את הסביבה, שלא הייתה מודעת לצורך הזה שלי. או בעצם,
אם הם לא נותנים, זה בגלל שלא מגיע, ועדיף שאשתוק..."

"... עוד אחד מהמשפטים הקבועים, שעולים ברגע שאני מפר את החוקים: "אתה צריך
למות". מין ציווי שכזה, לא קשור לכלום, אבל גורף..."

"... ציווי ארור - פעם מצאתי את עצמי בעבודה, ביום טוב שלי, פתאום מרגיש
רע. ולא הצלחתי להבין מה קרה, ומה שינה לי את מצב הרוח באופן פתאומי כל-כך,
ולרגע, במין הבזק כזה, גיליתי שאני שומע את האמירה הארסית הזו "אתה צריך
למות". זה הספיק. חוזר על עצמו כמה פעמים, ומביא אותי למקומות אחרים..."