"... חיבוק. עכשיו!..."

"... שוב אני כמו ילד קטן, זקוק לעזרת אחרים. שוב החלומות האלה שיחבקו
אותי. והפער בין המציאות, למה שמתרוצץ בפנים..."

"... חלק ממשנה סדורה ומתפיסת עולם. שאני נמצא בשביל לחנך. אין אף אחד אחר
שיעשה זאת במקומי, וזו אחריות שלי. אם לא אשמור ואחנך, לא אגיע להישגים.
וההתניה הרציפה לנושא האחריות האישית שלי לחינוך עצמי - היא שמחנכים דרך
ענישה. דברים טובים לא עושים לי את זה. הם לא ממריצים אותי הלאה. אני פועל
מתוך רגש בושה. מתוך תחושת עלבון, מתוך פחד. לכן העונשים משרתים אותי. כיום
זה קבוע אצלי - אני המחנך, ומכאן גם מובן - אני המעניש.

ראה גם: עונש.

"... כשאיש הרגליים שלי נוגע לי בלחי, את הנגיעה הזו, אני מתפרק. ומצד שני
אני יכול לשנוא אותו ואותי על זה שהגוף מתפקד כמו אוטומט, וברגע שהיד שלו על
הלחי שלי, הדמעות יורדות. יש לזה אפילו מילת קוד במילון שלי. "חמלה". מכעיס
כל-כך. ועובד כל פעם מחדש..."

"... אבל אני רק רוצה להשתבלל. ושיניחו לי..."

"... אני רוצה להיכנס בו עד הסוף, בבלגאן. לא להיכנע ולוותר ולהתמוסס, אלא
ללכת עד הסוף בתוכו. עם כל הכוח. איכשהו, לא מוצא את החמלה עבורי, אלא רק את
הצידוק לעשייה אלימה..."

"... ואני יורד. והדמעות לא מפסיקות. והגוף רועד. וחדר האוכל מלא ודחוס
בהמוני אנשים. וקצות העצבים שלי חשופים, פרוצים. ואני, עומד באמצע חדר
האוכל, לא מצליח לעשות כלום, חוץ מלהסתובב סביב עצמי, ולנסות להבין מה אני
צריך לעשות עכשיו. איך אני צריך לנהוג. ואני לא מצליח להיכנס חזרה למסלול
המצופה..."

ראה גם: פרוץ, מתפרק.