אנשים מלפני - החברים מלפני התקופה שבה הרשיתי לעצמי לדבר גלוי, ולעסוק בפגיעה."... לאלו מלפני, כל-כך רציתי שיהיו שותפים לכל העולם העצום והגדול הזה
אצלי שנקרא הפגיעה וההתמודדות איתה. והם מתקשים. מאוד מתקשים, ואני מתקשה
לבקש את זה מהם, כי הרי הם הכירו אותי קודם בלי זה, אז למה פתאום הם צריכים
את זה? כאילו שיש כבר הגדרה של מערכת היחסים המסוימת הזו, ומי אני ומי הם
במערכת הזו. ופתאום אני בא ורוצה לשנות את חוקי המשחק. וזה לא שמשהו חדש צץ
ולכן, אלא אני חושף בפניהם משהו ישן. אז כן, גם אני נעלב וקשה לי עם זה שהם
לא מסוגלים. אבל עוד לא מצאתי פתרון..."
שאני חש קירבה לאנשים מבתוך. ואני לפעמים יכול להשתעמם נורא בחברת האנשים
מלפני, כי אני לא מרגיש חופשי לדבר איתם על דברים עמוקים אצלי, והם מצידם
לפעמים חוסמים ממש דברים שאני רוצה להגיד. לא רק זה, אלא שלפעמים אני תוהה
(לפעמים בעידודם), למה אני מסתדר יותר עם האנשים מבתוך ויש איתם שיח גלוי על
הפגיעה, והאם זה שאיתם אני יכול לדבר גלוי על הפגיעה לא מביא אותי לעסוק
יותר מדי בהשלכות וכו' וכו'..."
חודשיים, ואז פתאום להיפגש ולהיות הכי קרובים שאפשר. או כאלה שהבינו שזו
שיטת התקשורת עם דניאל-, ומוכנים לזה. חברה טובה שלי לפעמים צוחקת עלי שאחת
לכמה חודשים, אני פתאום נדבק בדיבוק חברים, וקובע המון פגישות עם אנשים שלא
ראיתי אותם חודשים ושנים, ופתאום יש לי המון חברים, והמון שיחות מדהימות,
וצבע בלחיים. אתם חושבים שנשאר מזה משהו אחרי שבועיים של פגישות מטורפות?
כלום. אני חוזר להיות דניאל- מול המחשב, עד ששוב מגיע הדיבוק הזה. אבל בין
לבין, אני יודע שאם תהיה לי עוד שניה זמן, אני אפגוש את זה, ואת זו וכו'. רק
שאין לי. עד שאני פתאום נכנס לאמוק חברים הזה, ושוב המעגל חוזר על עצמו. אבל
כן, אני מסכים, יש בהחלט כמה אנשים שמאוד אהבתי, אבל לא עמדו בתנאים המוזרים
שלי לגבי חברות, וכנראה היו מהזן של אלו שזקוקים לרצף בשביל הידיעה שחברים
קרובים. ואני לא סיפקתי את הסחורה, והקשר לא המשיך..."
אנשים שלא שלי - זה הרבה - אבל בעיקר הם נחשבים פשוט לאנשים שלה, של זאתשגידלה אותי.
ראה גם: "מושגי מלחמה", מרגל שלה, שבוי שלה.
אנשים שלי - אלו שמאמינים לי.
"האנשים שלי", ובשלב מסוים הבנתי שגם הם - אחרי ששמעו אותה - מאמינים
ויודעים שהכל היה שקר, ושמשהו כנראה מאוד לא בסדר איתי, אם אני ממציא כאלה
שקרים..."
שהוא יהיה רק שלי...."
אנשים שמבפנים - החברים שרכשתי בפורום, דרך האתר, או שמראש החברות התחילהמתוך המצוקה של הפגיעה.
אין בכלל מה להשוות. איתם אני מרגיש חופשי להיות אני (במגבלות האפשריות
כמובן). ואליהם אני בא כשאני הפוך, וכשאני מתלבט ומבולבל. וככה הם מכירים
אותי, קודם כל כאדם עם הפגיעה. זו כאילו נקודת מוצא אחרת להתייחסות. מה גם,
שמרבית האנשים האלה, הם אנשים כמוני. שמבינים את הכאוס כי גם להם יש פינת
כאוס משלהם בלבם..."
והכל נפלא, ופתאום באה המחשבה לראש שמחריבה לי את הכל. ולפעמים, עם קצת
עידוד לא מוצלח במיוחד מהחברים, שמתלוננים ששוב אני מתעסק בפגיעה, אני יכול
לרדת על עצמי נורא. אבל בדיוק בשביל זה אני משתדל לקיים לפחות שני מעגלים
חברתיים - "הנורמלי" ששם אני שואב כוחות ומרגיש קצת "נורמלי" ורגיל. והחברים
שלי מבפנים - איתם אני יכול פתאום להישאב, והם לא יגידו לי "אוף איתך, שוב
אתה מתעסק רק בזה"..."
אסור - שטח סגור שאין דיון עליו. ציווי ללא אפשרות לשאול שאלות.
כשאני רוצה לשים יד על מקום כואב. ואמרתי בפשטות שאסור..."
ושאני חייב להניח את זה בצד..."
כזה, מאוד חד וכולל..."
לי לגעת בך ואסור לך לגעת בי". אבל המסר עובר הפוך. אסור לו לגעת בי - זה
כמעט מובן מאליו, אבל התוספת התמוהה הזו, שאסור לי לגעת בו, כשברור לי מאליו
שהוא בעצם לא קיים, פיזית, אלא רק שכלית מצליחה לבלבל ולהפחיד אותי. היא
אומרת לי בדיוק הפוך - "אסור" לך לגעת בי. הווה אומר - זה התפקיד שלך. לגעת
בי. מפחיד מה שאני אומר. אבל אני לא מצליח לקרוא אחרת את המכתב הזה. למעט
לראות את המניפולציה הזו קופצת לה בין המילים ומושכת אותי לעשות את הדבר
האחרון שאני רוצה לעשות - לגעת בו..."
לחשוב אותה, ואז כל מה שאני מסוגל לעשות הוא - כמה מפתיע... לחשוב את המחשבה
האסורה..."
כובשות באופי שלהן. הן טוטאליות, ולא מאפשרות לי בכלל לשאול שאלות, לתהות אם
ככה צריך להיות או לא. הן כל-כך חדות וכובשות. ככה זה עכשיו עם המחשבה על
האחרים. מה גם שאיכשהו אני מצליח להחזיק מחשבות סותרות, במקביל, ועם זה אין
בעיה. רק לא עם הלך מחשבה אחר. שונה. זה אסור. מתי אוכל לקבל את הלך המחשבה
שלי? לדעת שמותר לחשוב ככה. שאני לא יודע לומר מה נכון, ומה אמת, אבל מותר
לי לא לדעת, ומותר לי לשאול..."
ראה גם: ציווי.