"... שונא שכותב. שונא שאומר. שונא ששופך. שונא שקיים..."

"... תור לרופא. אני כבר שונא את עצמי. עוד יום שלא הלכתי לעבודה. עוד יום
של רמאות. מבחינתי, לא ברור בכלל אם זה הראש שמתעתע, או שבאמת משהו קורה
בגוף. מהעבר, אני רגיל שמרגע שאני נמצא בחדר ההמתנה, כל מה שאולי במקרה
הרגשתי קודם, נמוג ונעלם. אז מראש, עובד על עצמי, בודק מה מרגיש שונה, כדי
לזכור מה לומר לרופא..."

"... ונסעתי לאיש המוח שלי, עדיין יום שני, ואני אכול שנאה עצמית..."

"... הבלגאנים חוגגים. כי עכשיו אני אחראי לדאוג שיאהבו אותי. כבר אין את
הקשר שבו אתה יכול לדעת שאוהבים אותך. והבסיסי, ההוא הקדמוני, איננו. אני לא
מעוניין בו. אז נשאר אני הגרעיני. עם עצמי. ועצמי אני שונא. והאהבה שכן אפשר
לתת לגוף הזה - עוברת דרך כאב. עונש. ביזוי..."

"... היא אומרת משהו אחד. אני מספר על זה בבית ספר / בשכונה, ואז היא באה,
כועסת, לשאול למה אני מספר שקרים. אבל זה היא אמרה. ככה היא אמרה לי. אני רק
סיפרתי את זה הלאה..."

"... וחונכתי לא להגיד. חונכתי שהמילים שלי הן שקר..."

"... תמיד אבחר להשתמש בפעלים ברמת הרגש המתונה, או מקסימום, במקרים ממש
ממש קיצוניים, אקח פועל מעוצמה בינונית, אבל כבר אז יזדחל לו הספק, ותחושת
השקר וחוסר הדיוק, וההגזמה..."

"... אצל המטפל שלי, יש את הפחד הזה שהוא מכיר מקרים אמיתיים - אז הוא ישר
יעלה על השקר, והוא ישר יבין שאני משקר ופשוט עובד עליו בשביל תשומי..."

"... ובפנים, כל הזמן הפחד שהוא יתפוס אותי משקר. שלא אמרתי מספיק מדויק.
שהוא בודק שוב ושוב, ורואה שהתשובות שונות, ושאני בכלל משקר. רציתי לבקש
ממנו שוב. בדיקה חוזרת. כי אולי טעיתי. אולי שיקרתי. אולי לא הייתי מדויק.
פחדתי שהוא יצעק עלי. שאני שקרן..."

"... יש הרבה סתירות שאני מגלה בחיי, ואני ישר מקטלג אותם כשקרים, או
כדיבור שקרי על עצמי..."

"...כולי העמדת פנים, שקר, בדיה..."

"... איש המוח אמר שהייתי צריך להגיד שפשוט אין לי "הילדה שבי". שזה מה
שמפחיד אותי, כי אני שוב יוצא שקרן. אל מול כל האחרים שכן יש להם. ושזה
הגיוני שאין לי, ואני לא זוכר ולא מתחבר. כי אני אחר. אני מפחד מהשונות. היא
מעמידה אותי בצד והופכת אותי למעתיקן לא טוב. לשקרן..."

"... האיש מוח הפך אותי לשקרן שוב. רצה שאבטח בו, שכל מה שאגיד זה יהיה
בסדר. אבל זה לא בסדר. אני מפחד לדבר. שלא יגלו שאני שקרן. לא יכול להרשות
לעצמי לא להיות. כי יגלו שהכל שקר. כל הזמן עולה אותה תמונה, שאני צריך
לשבור את היד. לא יודע מאיפה זה. זה רק תשומי. זה לא נכון. אבל זה כואב..."

ראה גם: תשומי, הצגה, התחזות, המצאה, מניפולציה.

"... שלחו אותי לטיפול. לא ידעתי אז מה זה אומר טיפול, ומה אני אמור לעשות.
ידעתי שהם מממנים את הטיפול, ולכן הוא שלהם, באחריותם, תחת המשקפיים הבוחנות
שלהם. ומרביתו לדעתי העברתי בשתיקה אל מול המטפל. ידעתי שאסור לי לדבר, אז
שתקתי. והייתי בטוח שככה אני שומר על עצמי. ואני מוגן. מצד שני, כן הופעתי
שם לפגישות, אז זה אומר ששיתפתי פעולה..."

"... הוא אמר שכנער צעקתי מצוקה בכל דרך אפשרית. את מבינה את האבסורד?
שתקתי, וחשבתי בתמימות של נער שהשתיקה הזו שמה חומה עבורו ואין לו מושג מה
קורה. ולא חשבתי על זה שהעולם לא מורכב רק ממילים, ובעצם, סיפקתי לו המון
חומר עלי..."

"... הייתי הופך אילם. לא הייתי מדבר עם אף אחד, אף מילה, אף הגה. במשך
הרבה זמן. מין תקופות כאלה. לפעמים אפילו אנשים שלא הכירו אותי היו חושבים
שאני אילם, ומנסים לדבר איתי בסימנים, או שלא מדברים איתי בכלל. וזה, אני
מתכוון קורה גם עכשיו לפעמים, ההתקפי שתיקה האלה. כאילו שאני לא מסוגל לשאת
יותר את הקומוניקציה עם האנשים - היא מכבידה עלי, ואני שותק. אני חייב
לשתוק..."

"... שתקתי. הרגשתי שאסור לדבר עם אף אחד. באמת הייתי צופה, המון זמן,
ואסור היה לחלוק את המחשבות והמסקנות עם אף אחד, כי נחשבתי לבוגד. אז הייתי
שומר רשמים לעצמי. אבל איזה יום, כשרציתי שיצילו, התחלתי לכתוב יומן, בכיכר
העיר. אני יודע שזה נשמע מוזר. אבל הייתה שם אדמה, ומקל, והייתי כותב שם,
בימים שיכולתי לצאת לשם, על האדמה, מה קורה, והצילו וכאלה. איזה אבסורד. כל
העולם יכול היה לקרוא, ומצד שני - מי קורא על החול באמצע כיכר עירונית?..."

ראה גם: צנזורה, עונש.