"... אני לא מצליח להיזכר במדויק בגיל, אם זה היה הבית השלישי או הרביעי
שחייתי בו (לפי הבתים אני יודע בערך למקם את הגיל), אבל אני חושב שזה היה
בבית הרביעי (אני לא בטוח), ואם כן, זה אומר מגיל 16 ומעלה..."

"... אני לא מצליח להפסיק לחשוב על איפה האחרים היו כשאני גדלתי בבית
גידול. היו שניים, האחד גדול ממני והשני קטן. המחשבה הנוזפת והמלגלגת שלי
תמיד חוזרת למחשבה שלא יכול להיות שאני היחיד שהבחין שמשהו מוזר שם, ולכן קם
והלך. דווקא הם נחשבים למחוננים, לאלו שקפצו כיתות והיו להם קבלות ותעודות
כהוכחות. לכן לא יתכן שהבחירה שלי היא הנכונה, ואכן - אני זה שלא בסדר. זה,
בא ביחד עם המחשבה שאיך זה יכול להיות שאני לא זוכר שום דבר מלגדול עם אחים
- אם הם היו שם בדיוק כמוני. כאילו, מבחינתי, גדלתי לבד. מוזר. אני לא זוכר
דברים של שלושה, או שניים..."

"... כשעברתי משם, בבית שהגעתי אליו שאלו אותי השותפות אם אני איש של בית,
או שאני כמעט ולא נמצא. והלכתי לפי ההיגיון - שם אצלם לא אהבתי להיות, וכמעט
לא הייתי בבית. וכאן, פתאום בית משלי, ברור שאהיה בו כל הזמן. הנה הבית
שרציתי תמיד. מקום שלי. פרטי. וזו הייתה התשובה שנתתי. בדיעבד, למרות שעברו
שנים, נותרתי איש ללא בית. יש לי הבית שלי, אבל אני כמעט לא נמצא בו. והוא
מקום בטוח, ואני אוהב אותו, ועדיין. עדיין יש בי את הכמיהה לבית, ותחושת
החוסר עדיין קיימת. ..."

"... ודאגתי לעצמי ל- "בית" מחוץ לבית..."

"... והיא - אמרה שאני מניפולטיבי. שאני משתמש בבכי, כדי שאנשים ירחמו עלי,
ויתנו לי תשומי. שאין לי סיבה לבכות, רק שאני רוצה שיתייחסו אלי. אני לא
מצליח לחשוב על סיבות שהיו לי לבכות..."