חזרתי לכתוב. אני מקווה שאני אצליח להמשיך. לקחתי את הכדורים שנתן לי
הדוקטור. יש לי פתאום חולשה בידים. אני רוצה לבכות. אני מרגיש שהעיניים שלי
רטובות. אני מתאמץ שזה לא יקרה. עבר יום מרגע שעזבתי את הכתיבה. לא יכולתי
להמשיך. אני יודע שבשביל מי שקורא, זה לא מורגש. אבל בשבילי לכתוב את זה,
היה קשה. לא יכולתי להמשיך.

כשהיינו לבד, יש קטע שאני לא כל כך זוכר. אולי קיבלתי מכה בראש. אחר כך הייתי
על המיטה. הייתה בחדר רק מיטה אחת כמו שיש בצבא. זה מיטות סוכנות כאלה, עם
מזרון ספוג מצופה בבד חום צבאי. חקי אבל כהה. אז המסגרת של המיטה עשויה
ממתכת. ויש לה בליטה שתחזיק את המזרון שלא יברח קדימה או אחורה. הוא שם לי
את הראש על הברזל הזה. את הצוואר יותר נכון. וככה הוא חנק אותי. ביד שהוא
לחץ עלי מלמעלה הוא החזיק את הסכין. אני חושב שזאת הייתה יד שמאל. אחר כך
הוא הכניס לי את היד מתחת לגוף. אני חושב שהוא כל הזמן אמר משהו. בשקט. אבל
הוא כעס נורא. אני לא זוכר אם ניסיתי להשתחרר. אני זוכר שכאב לי. הוא שכב
עלי או משהו כזה. אולי חצי מהגוף שלו היה עלי והוא לחץ אותי למיטה. אני נזכר
ששוב הוא נתן לי מכה עם הברך. כמו בפעם הקודמת. אני מנסה להיזכר איך הוא שכב
עלי. אני חושב שהמרפק שלו היה תקוע לי בגב וכף היד הייתה על הצוואר שלי.
עכשיו יום שישי בבוקר. ביקשת ממני לכתוב מה קרה וכל פעם שאני נזכר בזה,
במקום שזה ימחק כמו שאני רוצה אני נזכר ביותר ויותר פרטים.

מתישהו הלחץ ירד קצת ואז הוא שלח את היד שלו מתחת לגוף שלי. אני חושב שהוא
עשה את זה כשהבין שלא אתנגד לכלום. אולי חשבתי שהוא רוצה להרוג אותי ותפסתי
שלא. שהוא רק רוצה שאני אחליף אותו בשמירה. היד שלו תפסה לי את הצווארון שוב
והוא עם היד השניה עשה משהו מתחת לגוף שלי. הוא פתח את המכנסים שלי. לא
הבנתי איך הוא עשה את זה כי הייתה לי חגורה צבאית. אבל אולי היא נפתחה עוד
קודם. הוא משך את המכנסים שלי. אני רוצה שוב הפסקה.

אני מנסה לגמור לכתוב את זה הכל יחד. כי אם אקום אני לא יודע אם אוכל להמשיך
לספר. בגלל זה יש לי הפסקות.

הוא אמר לי משהו כמו או איזה לבן. וגם שעכשיו אני אראה מה זה לדפוק את
השחורים. אולי רק אז הבנתי מה הוא הולך לעשות. כי ראיתי בסרטים וגם קראתי על
זה. אבל לא יכולתי להתנגד כי זה קרה מהר וגם היד שלו הייתה לי על הצוואר עם
הסכין שלו. כתוב ששמים משהו וזה לא כל כך כואב. חשבתי שאולי הוא שם לי עד
שהרגשתי שזה כואב כמו ששום דבר לא כאב לי עד אז. הוא נשם מלמעלה וזז כאילו
שהוא שוכב עם אישה. אבל הוא שכב עלי. חשבתי שאם אני יזיז את הרגלים לצדדים
לא יכאב לי אבל המכנסים החזיקו לי את הרגלים והוא צרח עלי משהו. וכאב לי גם
שם וגם בצוואר שהייתה לו הסכין שלו שם וגם באמצע של הגוף. שרף לי והיה לי
כואב. כאילו עושים חור במשהו בפנים. כואב כואב כואב. ביקשת שאני אכתוב. וזה
מה שהיה. אני עוצר שוב. לקחת טישו. יש לנו במקלחת. רגע.

כשהסכמתי לכתוב לא ידעתי שזה יהיה ככה. אולי זאת הייתה טעות מצידי לכתוב את
זה. אולי הוא ראה שאני לא מתנגד והבין שאני מזמין אותו לעשות את זה. אני
נפלתי עכשיו בדרך לשירותים לקחת טישו. אני חושב שאני גם קצת לא עשיתי כלום.
אז אולי זה היה כמו שאני מסכים. אתה אמרת לי שהרבה מרגישים ככה. אני לא מבין
את זה. כי אולי אני לא בסדר שאני מספר את זה כאילו מישהו אחר לא בסדר. מה
כאן לא בסדר. כולם בסדר. אם הייתי אומר שאני לא רוצה אולי הוא לא היה עושה
לי כלום. אבל לא אמרתי.

אחר כך הוא זז עוד. וזז עלי וזז כמו שהוא עם אישה. אני ידעתי איך בנים
גומרים. פתאום יוצא להם זרע. ואני הרגשתי את זה נוזל לי בתוך הגוף. ואז הוא
קם ואמר לי שלא תעיז לדפוק עוד פעם שחורים. אני עוד נשארתי לשכב על המיטה
כשהוא כבר הלך. וכשקמתי לא היה אף אחד בחדר חוץ ממני. הוא גם אמר לי שאם אני
אלשין עליו אז יהיה לי יותר גרוע. היה לי קשה לסגור את החגורה והיה לי גם
קשה לעמוד. אז נשענתי על הדלת וחזרתי לקחת את הרובה שלי ואת המעיל. היה לי
כאילו חלק כזה בין הרגלים. ידעתי שיהיה לי אדום כמו שתמיד יש לי כשיש לי שם
רטיבות. הלכתי שם למקלחת ושתיתי מים. אחר כך הלכתי לאוהל שלנו. לאט. כי עוד
כאב לי. אני הייתי צריך להכין גם את הקורס לצאת למסע אלונקות בערב. מישהו בא
מולי ושאל אותי מה נשמע. הוא לקח אותי למטבח של הגדוד ועשה לי קפה. אחר כך
הוא טלפן למישהו וקרא לו. בא קצין. הוא ניסה לדעת מה קרה לי. אני חושב
שקוראים לו שמעון לקצין. הוא היה גדול כזה עם זקן ודיבר בשקט. רק סיפרתי לו
על זה ששיניתי את השמירה של החייל אחרי שהוא איים עלי בסכין. הוא שאל אם היה
עוד משהו ואמרתי שלא. אני חושב שהוא ידע ששיקרתי. אחר כך ישנתי באוהל.
וחברים העירו אותי ללכת לאכול. אמרו לי שעצרו את החייל שאיים עלי בסכין.
שאלתי למה עצרו אותו? אני לא זוכר אם קיבלתי תשובה. אני זוכר שפחדתי שהוא
יגלה עלי מה שהוא עשה לי וכולם יצחקו עלי.


אחר כך הלכנו למסע אלונקות וכבר לא כאב לי כל כך. בלילה הלכתי להתקלח לבד.
הדלקתי את הדוד שצריך להדליק עם נפט והמים בסוף נגמרו לי. התקלחתי עם מים
קרים. זה היה בחורף אבל לא הרגשתי שלא טוב לי ככה. הייתה לי הרגשה שכמה שמים
לא יורדים עלי אני לא נקי. אז לא היה לי איכפת שהמים קרים.

בסוף יצאתי. התלבשתי בבגדים חדשים. את הבגדים שהיו לי עשיתי בור וקברתי אותם
שם. אחרי שנתיים חזרתי מתי שפינו את סיני וראיתי שהבגדים עוד שם. אז ידעתי
שאף אחד לא הוציא אותם ולא ידע מה קרה. אני יודע שלא סיפרתי הכל. רק מה שאני
מצליח לזכור. ואחרי שעברו הרבה שנים.

אולי אם לא הייתי עובר את הניתוח טחורים ולא הייתי מספר על העניין הזה, לא
היה יוצא אף פעם. אני רציתי למות עם זה. בלי שאף אחד ידע.