קל לי קצת יותר לספר, אחרי תהליך ארוך וקשה של חתירה פנימית אל הכאב, אל
פצעים מלפני 25 שנים שלא טופלו, אל הצלקות שנותרו טריות. הכל בדפים. מאורגן
כך, שאפשר יהיה לקרוא בצורה נוחה. הבטתי עליהם לפני ששלחתי ונזכרתי בקושי
הרב לכתוב אותם. במאבק הפנימי, שגרר כעס וזעם, דמעות, עצב, דיכאון, התעוררות
רגשית חווייתית כובלת, שהשחרור ממנה עדין בתהליך ובמעשה. אוכל רק לאחל לך,
שהקריאה תהיה הרבה יותר קלה, מאשר הכתיבה.

שניר.

למטפלת שלום.

לא שיניתי בכלום את מה שכתבתי לדוקטור שטיפל בי ראשון. אני מפחד לקרוא את זה
שוב. אז אולי יש שם הפניות לאיש עצמו... תביני לבד, שהן מיועדות לקורא. כל
קורא. תקראי עד הסוף. אני לא רוצה שתרחמי עלי. עברתי את השלב הזה לבד. מה
שאני מנסה למצוא עכשיו, זה דרך להשלים, לדעת שזה היה נורא מזמן ולחיות
נורמלי. מישהו, אולי את, אמור להגיד לי אם זה אפשרי או לא. ועוד דבר: את בטח
רוצה לדעת אם יש שרידי כאבים. אז שתדעי - שבת זוגי לא יודעת. ואף אחד אחר לא
יודע כמעט. אין "שרידי כאבים". אין העלמות כאבים. למדתי להתגבר על סיוטי
הלילה באמצעות מציצת אצבע ונשיכתה עם השיניים עד שיורד לי דם ואז יש לי משהו
אחר להתרכז בו, עד שאני נרדם. כמה פעמים זה קורה? יש לילות שאני פשוט לא
ישן. מאז שזה חזר... מספר הלילות האלה עלה.

אני חושף בפניך משהו, שהייתי מעדיף למות איתו. באותו יום רציתי שזה יקרה מיד.
היום... יש לי בשביל מה לחיות. אבל זה לא מקל עלי.

טוב. בטח קראת כבר סיפורים כאלה ואני לא אחדש כלום. תודה מראש על תשומת הלב
וסליחה אם זה גוזל ממך זמן יקר. הנה הסיפור: