קל היה לי יותר לכתוב כמה טיוטות ולמחוק, לכתוב ולמחוק, עד שיצא משהו שלם,
שאפשר להגיד - זה מה שקרה. קריאה של הטיוטות האלה - הייתה יכולה לתת תמונה
על התחושות שמתעוררות בי בימים האלה. הערה ראשונה.

כמי שכותב לא פעם על מקרים כאלה, אני מעיר את תשומת הלב לעובדה שפה ושם עלול
הניסוח להיות בשפה עיתונאית. מרחק השנים מצד אחד וניסיון הכתיבה מצד שני -
הם הגורמים לכך. הערה שניה.

התגייסתי לשרות צבאי בראשית נובמבר 1977. אחרי תקופת טירונות, הוצבתי לקורס
בגדוד של החייל בו שרתי באזור מבודד, רפידים בסיני. במהלך הטירונות - ירדתי
במשקל בצורה משמעותית עד כדי כך, שחברים שלי התקשו להכיר אותי. יחד עם זה -
הייתי חלש ועייף. הימים הראשונים של הקורס, הוקדשו לסוגים שונים של היכרות -
דבר שנתן לי תקופה מסוימת של התאוששות. הכרנו את הסביבה, הכרנו את הכלים,
הכרנו את הגדוד והכרנו קצת את הצבא.

תפקידי בשבוע הראשון היה להיות חניך תורן. רב סמל הקורס בחר אותי בגלל כובע
גרב כתום שחבשתי על הראש ובלט גם בגלל שהתנשא מעל רוב שאר החיילים. היינו
כארבעים חניכים. גרנו באוהלים הודיים והיחס אלינו היה כמעט כמו בטירונות.
הלכנו בשלשות, הכנו מסדרי בוקר תקניים, טרטרו אותנו ויחד עם זה קיבלנו
חיזוקים הרבה יותר טובים בשעה שהגענו להישגים.

את השבת הראשונה עשינו בגדוד. אני זוכר שהייתי נבוך מאוד ושאלתי מדי פעם
חיילים וותיקים בגדוד, אם "כמו בטירונות - חניכים תורניים יוצאים שבת". שאלה
שהתקבלה כתמימה וטיפשית. הייתי צריך לסדר שמירה בסיסית על פי עמדות הצבה
קבועות. אחת העמדות הייתה בבונקר התחמושת, המרוחק 2 קילומטרים מהגדוד.
השומרים בה היו יוצאים רבע שעה לפני תחילת המשמרת, כדי להחליף בזמן את
חבריהם. זו הייתה עמדת שמירה קשה מכל הבחינות: ללכת רחוק, כמעט אין קשר עם
הגדוד, אף אחד לא בא לבקר, אין כמעט מחסה משמש הקיץ וקור החורף. מקום בהחלט
לא נעים. התוודעתי לכך, בצאת אותה שבת, מאוחר מאוד בלילה.

אחרי שהכנתי את רשימת השמירה - הלכתי להודיע על כך לכל החיילים. לא מצאתי את
כולם, לכן הכנתי העתק ותליתי אותו על לוח המודעות של הקורס. אחר כך, המשכתי
לחפש את השומרים המיועדים. אחד מהם, היה בנו של ספר הגדוד. הבן היה איתנו
בקורס ובילה את השעות הפנויות שלו בחדר אביו בבסיס. מצאתי אותו שם והוזמנתי
להישאר לקפה. היינו בחדר שנינו, משום שהאב לא נשאר שבתות.

מתישהו, נשמעה דפיקה חזקה בדלת והיא נפתחה. אחד החיילים מהקורס עמד שם והתחיל
לצעוק שאני דופק אותו בשמירה. הוא אמר, אם אני זוכר נכון, שזה בגלל שהוא
ממוצא מזרחי ואני אשכנזי. אני זוכר שהוא אמר שאם לא אחליף אותו הוא ידפוק
אותי בחזרה. ניסינו להרגיע אותו. בינתיים התברר לי ששמתי אותו לשמור בשעת
הלילה בבונקר התחמושת.

אני רוצה להעיר כאן עוד הערה - אני לא הכרתי את כל החיילים ואת הרקע שלהם. לא
ידעתי מי בא מאיפה. יותר מזה - בכלל לא הכרתי את כל הקטע הזה של אשכנזים
ומזרחיים. ממש אף פעם לפני כן, לא חשבתי על זה, לא ייחסתי לזה חשיבות, בכלל
לא הכרתי את הנושא. אדם היה בשבילי אדם. צבע - לא היה לי שום סימן לגבי
איכותו או אי איכותו של מישהו.