אתמול היינו בהופעה של שינייד או'קונור בקיסריה, יחד עם הבן שלי ואשתו.
אותן ראשי תיבות לה ולמטפלת שלי: S.O.
זו גם ההתחלה של .S.O.S, וזה בטח לא סתם.
כל ההופעה הייתי עטופה באור וחום ובטחון, והרגשה של שייכות ומלאות.

הכי הכי קיימת שאפשר.

אבל ההופעה הסתיימה והכל חזר להיות כמו קודם, ונשאר רק שיר שכתבתי, שמזכיר לי
איך זה להיות בחיים:

הוצאה להורג האם והבן ורוחות לא קדושות וילדה אדומת שיער לאור זרקורים על במה רחוקה ואין ירח עגול בשמים בהירים מטיל צילו על עתיקות חרבות, ואין גוש אדם נבלע בעלטה מתנועע, רוקע את מקצב הכאב, ואין רוקיסטים הלומים מוחים אגלי זיעה ניגרת, ועשן מריחואנה אינו מיתמר מתערבב באדי מלח-ים. ורק ילדה אדומת שיער לאור זרקורים זועקת אש!!!
והבית בוער. והאם והבן ורוחות לא קדושות עוטפות גופך המחכה לאות מתחבר ויונק וחי. וילדה אדומת שיער חיוורת פנים קדה נמלטת מותשת מגל אוהבים משחרי טרף נבלעת בחומת שומרי ראש חמושי אלות וכבים הזרקורים. * הי אתם! אל תרוקנו את הבמה אל תעלו אורות אנשים! אל תשעטו כעדר שנפרצו לו שערי מכלאה! אתם חרשים? עוורים? אל תנתקו את הזרם! * ונמוגו האם והבן ורוחות לא קדושות ועל מסכי הענק המעורטלים רק קו ליבך שנדם לעולמים.