החדר של גאיה - דניאלה

"...היום התיז עלי איזה חומר נקוי שעשה לי כוויות, וכאב די הרבה זמן. זה היה
כל-כך במקום שכמעט ועשה אותי מאושרת לרגע.
כבר הייתי שונה, ועוד פעם אני חוזרת למקום שאני כל-כך שונאת. אני כבר לא
יודעת מה לעשות עם עצמי יותר. תראי איפה אני: לאיפה נעלם לי כל הבטחון הזה
שהשגתי בעצמי, ובך, איפה הוא? לאן נעלמה ההרגשה והידיעה שאכפת לך ממני. ושאני
שווה את זה?
וככה שוב אני מוצפת בהרגשת אשמה, וכעס, עליך ועל עצמי ועל כל העולם. עליך -
כי לא אכפת לך מה קורה איתי, ועל עצמי - כי אני כועסת עליך בלי שאת אשמה
בעצם, ועל כל העולם - כי כל העולם חרה.

ואני יודעת שכל מה שאני רוצה, זה רק דבר אחד קטן:
לבוא אל האמא הגדולה ולספר לה מה אבא עושה לי, ושהיא תסלק אותו ותפסיק את זה
פעם אחת ולתמיד!
וחוץ מזה - אני לא צריכה שום דבר אחר מאף אחד.

אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי וכל מה שאת יכולה לעשות זה להגיד לי שאני
מתקדמת ואני בדרך הנכונה. אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר, כי אם זו הדרך
הנכונה אז אין לי מושג מה יכולה כבר להיות הדרך הלא נכונה. ולא יכול להיות
שהדרך הנכונה תביא אותי למקומות כל-כך קשים, ולא יכול להיות שההתקדמות תביא
אותי אחורה. אני כבר לא מאמינה לך יותר כי אני שומעת את זה כל-כך הרבה זמן,
כמה? חמש שנים?! עוד מעט אני כבר שוברת את השיא של סיביל.
מאיפה זה שוב בא לי עכשיו? מאיפה שוב ההרגשה שלא מגיע לי, ושאני לא שווה,
ושאני רעה אם אני רוצה משהו.

אני חושבת שבגלל זה אני רוצה למות.
כי איך אפשר לחיות כשאסור לרצות או כשאני מרגישה אשמה על זה שאני רוצה משהו?
אי אפשר! את מבינה את זה?!

"...בספר שנתת לי כתוב "Don't Kill Yourself". כתוב להתקשר למטפל. כתוב לרשום
את הטלפון שלו בכל פינה בבית לשעת צורך. ואני לא מעיזה להתקשר. למה? ככה. לא יודעת.
הספר הזה בכלל מעצבן אותי, כי הוא כמו ספר מירשמים. כמו: "בחן את עצמך"
ב"מעריב לנוער". זה עוד יותר עושה אותי כלום. אני נקרעת לחתיכות כדי לספר לך
משהו שאת בעצם כבר יודעת, מאחרים, ואפילו צופה שזה יקרה לי ומחכה לזה, ואז
זה שם לי מול העיניים מין "יש אמת, אני Sexualy Abused Child" וחוץ מזה כלום.

"...אני לא עושה אידיאליזציה של המוות, ואני גם לא רוצה למות בגלל שאני רוצה
למות. אני גם לא מאלה שחושבים ש- Life Sucks. אני חושבת שהחיים יכולים להיות
משהו נפלא ושהמוות יכול להיות בזבוז משווע ועצוב נורא, ואני בעצמי בוכה על
ילדים-חיילים שנהרגים להם ככה בתחילת חייהם. אבל אני גם חושבת שבדיוק באותה
מידה המוות יכול להיות לפעמים הדבר הנכון והרצוי והטוב. אני לא רוצה להתפלסף
על חיים ומוות, רק לדבר על עצמי. זה לא משהו שאני חושבת עליו באיזה רגע של
דכאון או טירוף או יאוש. להיפך: אני מרגישה עכשיו כ"כ חזקה ושלווה ושלמה עם
עצמי, ואפילו הצלחתי לישון טוב ביומיים האחרונים. אני כבר מעבר למלחמות רק
בזכות ההחלטה והבחירה הזאת. אז חשוב לי שתביני אותי ואל תעזבי אותי דווקא
עכשיו.

אני רוצה ממך את ברכת הדרך...

"...לו היית קוראת את מאות הדפים שקראתי בימים האחרונים, היית קולטת את חוסר
התכלית. מאות דפים שהם בעצם תיעוד של הכשלון הקולוסאלי שלי. כישלון להחלץ
מהקרסים האלה שתקועים בי, ומה שלא אעשה, ואיך שלא אעשה - מושכים אותי מהיום
הראשון שלי בעולם הזה לכוון אחד, ואם אני רק מנסה ללכת לכוון אחר - הם
נתקעים עוד יותר עמוק.
כל מה שעשיתי בשבועיים האחרונים - ארגון המגירות שלי, והניירות שלי, כל מיני
פרידות כאלה, היו מלוות בפנטזיות על איך אני בולעת את הכדורים ואת יושבת
לידי על המיטה ומחזיקה לי את היד עד שאני נרדמת. והרגשתי כ"כ מלאה בפנים,
ושלמה, ואיזו שלווה למות ככה. זה כאילו ששמים עליך מליוני פרחים עם כל
הצבעים שאת אוהבת, וריחות שמשגעים את הנשמה, ומוזיקת רקע...

"...שאלת אותי למה חשוב לי לדבר איתך על המוות.
אני מרגישה שכל החיים הייתי לבד. אני מתכוונת - בקטעים הפנימיים שלי, הכי
אמיתיים שלי. ואיתך אני מדברת עליהם ומרגישה מה זה כשמישהו ממש נמצא איתי
שם. והמוות שלי הוא פשוט עוד חלק מכל מה שאני באמת בפנים, ואני לא יכולה,
אני פשוט לא יכולה להגיד לעצמי: "עם זה את נשארת לבד". כי פתאום הלבד הזה
הוא בדידות, והיא נוראה לי עכשיו.

אני לא רוצה למות מתוך הבדידות הזאת.
ואם זה יהיה כמו שאני מדמיינת,
ותגידי לי: "לכי לשלום, אני איתך" או משהו כזה,
ארגיש כאילו את יושבת לידי ומחזיקה לי את היד בזמן שאני נרדמת.

ואני כל כך רוצה שמישהו יהיה איתי שם.