"...פעם, כשהייתי ממש ממש קטנה, המצאתי סיפור על סיכת ראש שהלכה לאיבוד לילדה
שלה. ואחרי שהילדה בכתה ובכתה - הסיכה חזרה לה מאיבוד. וזה מה שאני עושה היום:
הולכת לאיבוד וחוזרת מאיבוד. לפעמים ממש מתחשק לי להשאר שם, ב"איבוד".
הפיתוי כל-כך גדול, אבל אני לא רוצה להכנע. ומה שעוזר לי לחזור, זה השיחות
שלנו, והכתיבה אליך...


"...ללכת לאיבוד
לאבד את עצמי
לאבד את עצמי לדעת.

בעצם אני לא צריכה להרוג את עצמי כדי לאבד את עצמי לדעת. אני הולכת לאיבוד
ולא יודעת מי אני, וזה איבוד לדעת. ואולי הרגשת הבדידות שלי נובעת מכך
שאנשים אחרים לא מכירים את המשמעות הזאת?

הם לא יודעים מה זה לאבד את עצמך לדעת - ולחזור. שוב ושוב.
ואני בודדה לגמרי במסעות שלי לשם..."






לא יצא לי לדבר היום אצל ש. על איך הרגשתי ביום שישי, אז אכתוב עכשיו, כשזה
עוד ישנו לי:
הרגע הכי קשה, אני חושבת, היה הרגע שפתאום, בלי שום אזהרה מראש, קלטתי שאני
לא יודעת מה קרה איתי ומסביבי. וזה בא פתאום. תמיד ככה. הכי הכי דומה לרגע
שמתעוררים מחלום, ויש כמה שניות כאלה בהן המציאות עדיין נראית כמו חלום,
ותמונות מהחלום נראות כמו חלק מהמציאות. לא יכולתי למקם את עצמי בשום אופן
ביחס למה שמסביבי. זו מין הרגשה שאני לא קשורה לשום דבר, ואני לא יודעת מי
אני ולמה אני שייכת ומה המציאות ומה לא מציאות. מין ריחוף כזה, אבל לא כמו
ציפור. כי ציפור, אפילו שהיא באויר ורואה הכל מלמעלה, היא קשורה לאדמה. אם
היא לא תעשה כלום כדי להשאר באויר, היא תגיע לקרקע. זאת אומרת - עדיין יש
חוקי טבע שפועלים עליה, וכוח משיכה שמחבר אותה וקושר אותה לאדמה, ובטח יש לה
תחושה של איפה היא ביחס לקרקע. אני מרגישה יותר כמו בתמונות שרואים
בטלויזיה, של אסטרונאוטים שמרחפים בלי שום כיוון, בלי מרכז כובד, בלי כוח משיכה.


אין מסגרת, אין שום נקודת אחיזה, רק הריחוף הזה במנותק מהכל,
בלי קשר לכלום...


הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה להתקשר אל ש. וכשדיברתי איתה, תוך כדי
דיבור היא פשוט החזירה אותי לתוך איזושהי מסגרת.
אם לנסות לתאר את זה למישהו מהצד, זה בערך כמו עטלף ששולח את גלי הראדאר
שלו והם נתקלים במשהו וחוזרים אליו, ואז הוא מסוגל למקם את עצמו יחסית לסובב
אותו. ככה ממש הרגשתי כשדיברתי איתה: אני מדברת והיא עונה וככה אני בונה
לעצמי את המסגרת שלי, וזה החזיר לי קצת את הביטחון כי שוב ידעתי איפה אני
ומה המציאות שלי.


"...וזו התחושה של ההשתגעות. שהכל באויר. הכל מתחיל עכשיו. כל יום מחדש. כל
שעה מחדש. חזרתי ממך ואני אפילו לא בטוחה שהייתי אצלך. בגלל זה ביקשתי להיות
אחרונה. כדי לא להמחק. שטויות.


"...חזרתי מהעבודה ויש אורחים בבית, והם זרים לי ואני לא יודעת על מה הם
מדברים בכלל. הם צוחקים ומדברים, ואני לא מוצאת את עצמי ביניהם, וזה מפחיד.
אני מנסה לראות את העיניים שלך ואת עצמי בתוכן - ואני לא מצליחה. אני
מסתובבת בלונה-פארק, באולם מלא מראות מעוותות, וזה לא מצחיק אותי.
אני חושבת שאם ישאירו מישהו סגור במשך שבוע באולם מוקף מראות כאלה, ולא תהיה
ביניהן אף מראה אמיתית אחת, והוא יראה את עצמו כל הזמן לא אמיתי - ובכל מראה
בצורה אחרת - הוא ישתגע בסוף. הוא לא ידע מי הוא באמת ואיך הוא באמת, והוא
יתחיל להתרוצץ כמו עכבר במלכודת בין המראות ויחפש מראה אמיתית אחת, ולא
תהיה, ובסוף הוא ידפוק על הדלתות ויצעק ויתחנן שיוציאו אותו, ואף אחד לא
ישמע ולא יוציא אותו, והוא ינפץ את כל המראות כי הוא כבר לא יוכל לראות את
עצמו ככה, ואז ירגיש הקלה וישב בפינה, ואולי ירדם. ויהיה לו שקט.
אבל אחר-כך הוא יתעורר, ויקום, ולא תהיה אף מראה, כי הוא ניפץ אותן. לא יהיה
כלום והוא ירגיש שגם הוא איננו. אז הוא יחזור לפינה שלו וישב. מקופל. ולא
יאכל ולא ישתה ולא ידבר. ופשוט ימות.
ואני מוכרחה בין כל המראות המעוותות שלי והדמויות המעוותות שלי, לראות את
עצמי האמיתית מדי פעם, כדי שלא אשתגע. כדי שלא אפוצץ את הכל. וזה מה שבא לי
לעשות עכשיו. ללכת ברחובות ולצרוח שהכל רמאות, והכל שקר, והכל מעוות, ואני
מחזיקה את עצמי בכוח ועוצרת את עצמי.
ועכשיו אני כותבת אליך, כי רק ככה אני מצליחה לקיים את הנוכחות שלך בקרבתי,
וזה כמו להסתכל במראה האמיתית. כי זאת אני האמיתית.
הפחד הנוראי זה אני.
והכאב זה אני.
והחללים זה אני.
והרוע.
והכוחות השטניים.
זה אני.


ואני בורחת לדרום אמריקה, לג'ונגלים האינסופיים, ולהרים העצומים, ולמים שאין
להם סוף,
ושם אני יכולה להיות אמיתית,
ואותם אני יכולה לאהוב - ולא יקרה להם כלום.
הם לא יגמרו אף פעם.