"...אני משחזרת וחושבת על הכל, מתחילת הטיפול: למה בכלל הגעתי אליך?
מה רציתי? מה היה איתי אז?
וזה ברור: הייתי מוצפת מכל מה שקרה עם המטפל הבן-זונה,
ועם כל הזכרונות הטריים והלא-מעובדים -
עלי ועל אבא שלי.
בעצם - גילוי-עריות בריבוע.
והרגשתי שאני מרוסקת ונגמרת וצריכה עזרה. עזרה בלעבור את התקופה הזאת.
להצליח לחיות עם הבושה וההשפלה והאשמה והלכלוך וכל זה.



"...הגעתי אליך, והלך טוב ביחד. העזתי לשתף אותך בדברים שלא שיתפתי אף אחד
בחיים שלי - בכל הקטע שאני קוראת לו "ללכת לאיבוד", שאצלך ואיתך קיבל את
המשמעות האמיתית שלו. ואז חשבתי לי שיכול להיות ממש כיף אם בעזרת הטיפול
אתחיל לחיות ברציפות, וכל הזמן, ולדעת כל מה שקורה, ושאף אחד לא יעשה דברים בשמי.
אבל בפועל - ככל שהקשר בינינו נעשה יותר טוב, כך נעשה לי פחות ופחות חשוב
להשיג את המטרה הזו. זאת אומרת, היא עדיין חשובה, והייתי מוכנה שירדימו אותי
ויעשו איזה ניתוח שיסדר לי את הראש, אבל במפגשים שלנו זה כאילו משני. כאילו
הקשר הפך להיות המטרה, ולא האמצעי להשגת המטרה. גם בבית וגם כשאני איתך -
יותר ויותר מעסיק אותי אם אני בסדר או לא, אם דיברתי בסדר או לא, אם את
אוהבת אותי או לא, אם אני משמעותית לך או לא.
פתאום כל הדברים שקורים לי בחיים וסביבי כבר אינם במוקד יותר, ומה שהופך
להיות מרכזי הוא תחושת הקיום.


בשעות איתך אני מרגישה הכי קיימת והכי חיה והכי נוכחת,
עד שהפחד לאבד אותך הופך להיות חזק יותר מהכל.

*

"... פעם כתבתי שהפגיעה הכי כואבת והכי חזקה, והצלקת שנשארת לתמיד, היא הגעגוע
להיות תינוקת של מישהו. שאני רוצה להתחיל את הכל מהתחלה, אבל אחרת. וככל
שהטיפול מתקדם הגעגוע הזה תופס מקום מרכזי יותר ויותר, כי הטיפול הוא המצב
הכי קרוב למימוש החלום במציאות. כי מה זה טיפול? זה שמישהו מטפל בי.
ואיזה פרדוקס: אני מרגישה שהגעתי לנקודה שאני לא יכולה להמשיך לעבוד יותר
ולגדול ולהתחזק.
אני לא רוצה להתקדם יותר.
אני לא רוצה להיות גדולה ולא חזקה, כי זה יקלקל לי את ה"מותר להיות קטנה וחלשה".
איזה פרדוקס.



מצד שני - אני יודעת שזה חסר הגיון ותכלית, ויש גבול לכמה זמן אני מוכנה לשלם
למישהו שיהיה "הורה" שלי שעה בשבוע.
ואחר-כך עוד ללכת הביתה ולדאוג שמא ההורה הזה עומד לזרוק אותי.
אני חושבת שאני מעיזה להגיד לך את כל הדברים המביכים האלה בגלל שאת נוסעת.
ובשבילי - זה שאת נוסעת זה הסוף.
שוב הגעתי לאותה נקודה של דברים שנעלמים לי. את יודעת שאני אפילו לא זוכרת
מתי את חוזרת ולא מתי אנחנו אמורות להפגש שוב? כאילו שברגע שאת נוסעת הכל
נגמר. אין יותר ש. ואין יותר גאיה.


אני מבינה עכשיו בפנים את הקטע של מה קורה לתינוק כשהאמא נעלמת לו.






"...כל הזמן אני רק שואלת את עצמי מה את רוצה, מה היית רוצה שאעשה, שאגיד,
איך להיות "טובה". אני כל הזמן חושבת ככה, מה כן ומה לא, ואולי זה לא רק כדי
שתאהבי אותי, אלא גם כי זה מה שמגדיר אותי. כי הקטע של ההגדרה העצמית שלי
הולך ונעשה פחות ופחות ברור. לא שפעם היה מי יודע מה, אבל המצב מתדרדר. אני
כבר בקושי יכולה אפילו להגיד על עצמי שאני עובדת סוציאלית. מקרה סוציאלי
אולי כן, אבל לא עובדת..."


"...תחושת ה"אין אמת" שלי היא שיוצרת את הצורך, את התלות.

את זו שמכירה אותי, את זו שיודעת, את האמת בשבילי. מין גשר החוצה. "יש אמת" -
זו תחושת הקיום, בשבילי לפחות. בגלל שאני כל-כך לא ברורה לעצמי, אני זקוקה
לאחרים שיאשרו..."





"... עכשיו כבר ערב ואני על הפנים. כמו בכל פעם שאני חוזרת ממך. אני בכזו
נפילה, כי נגמר. כי אני נגמרת. ובכל זאת טוב, כי אני במשהו. ופתאום יש לי
כ"כ הרבה מה להגיד. כאילו כל זמן שיש לי מה להגיד אני לא נגמרת. לתאר את כל
מה שאני מרגישה מהרגע שאני יוצאת ממך ועד הפעם הבאה שאני באה אליך. זה יותר
מכל החיים שמסביב שהם רק נקראים חיים אבל בשבילי הם לא.


אני כותבת עכשיו בטירוף כי זה משאיר אותי מחוברת..."



"...אני רוצה שתכעסי עלי פעם, שתבקרי אותי פעם, על משהו - לא חשוב על מה.


ואז אוכל להגיד לעצמי: סוף סוף היא קלטה אותי, ובלאו הכי אבוד לי, אז אני
יכולה להביא אליה את כל האמת שלי. גם המכוערת. את חושבת שסתם אני שונאת את
עצמי? את חושבת שסתם אני אומרת שכולם צדקו במה שעשו לי? מי שמתקרב אלי מספיק
ומרשה לעצמו לראות, קולט כנראה את מה שמעבר. את מה שמניע אותי להיות כ"כ
טובה ונחמדה. אני מחפה. אני מכסה. אני מפצה על הצורך הזה שאין לו סוף -
לקבל, על הפחד הזה שאם אתן לצורך הבלתי נדלה שלי לכוון את התנהגותי אפילו
קצת, אסחף ללא מעצורים ואייבש את מי שיהיה קרוב אלי. אז אני רוצה, ומפנטזת,
וחיה בתוך הפנטזיות האלה, ובמציאות אני לא מעיזה לבקש ולא "נדחפת"..."

"...אני יודעת שהאהבה שלך אמיתית ונקייה, וזה הורס אותי וגורם לי להרגיש
אשמה. אני לא שווה את זה ואני לא מה שאת חושבת. אני עושה כל מה שאני יכולה
כדי שתאהבי אותי, ועכשיו שזה הצליח -


אני רוצה להרוס הכל. להגיד לך: תעזבי! זה לא זה!
תראי איזה גועל יש מאחורי ה"טוב"!


"... והמופרעות שלי, לא רק חוגגת אלא גם גורמת לי לעשות דברים שאח"כ אני
מתחרטת עליהם.
מרוב רגשי אשמה - עשיתי עכשיו סבב טלפונים והזמנתי את כולם ל"סדר" אצלי. זה
ממש ובדיוק מה שאני צריכה עכשיו! לארח 23 אנשים! אבל מה - איזו נהדרת אני,
וכמה שהמשפחה חשובה לי. טוב, אני מגעילה את עצמי ולא יכולה להמשיך להיות עם
זה..."