הטיפול התקדם, האמון גבר, והמסגרת המגינה נעשתה יותר ויותר בטוחה לי.
לאט לאט ובזהירות התחלתי להכיר את החלקים שבתוכי, את "החברות הדמיוניות" שלי.
התחלתי להבין מה קורה איתי בזמנים החסרים, כשאני הולכת לאיבוד.
לא היה קל.
...מצאתי על השולחן שלי דף נייר עם כתב-יד ותוכן לא מוכרים. פחד בלתי נסבל.
בפגישה אני מקריאה לש. את מה שמצאתי. את הכל. רוצה לגמור עם זה. להפטר מזה.
מפחיד. מי כתב את זה? ואיפה אני הייתי? מרגישה אשמה והיא בטח כועסת עלי. אבל
הרבה דברים אני בכלל לא מבינה.
אנחנו מנסות להביא את מי שכתבה. דמיון מודרך - אני יורדת במעלית, נכנסת לחדר
ישיבות, רואה 5 כסאות. מוצאת שם ילדה ואשה. הילדה לובשת שמלה, נעליים
גבוהות, צמות, נראית סקרנית. האשה - חליפת מכנסיים מחוייטת, כמו עו"ד, עם
תיק של חשובים. ש. שואלת אם יש עוד מישהו, ואין יותר אף אחד. אני יוצאת
למסדרון ומישהי יושבת על הרצפה. ברכיים כפופות, ידיים מחבקות את הברכיים.
שיער שחור ארוך מסתיר אותה. ש. מדברת אליה. היא לא עונה. מפזרת עוד יותר את
השיער. מתקפלת. יותר אני לא יודעת. מרגישה כמו מישהו שישן.
אני פוקחת את העיניים. ש. מראה לי משפט כתוב בכתב ילדותי: "אני פוגעת באנשים.
לא רוצה בך". כמו אגרוף בבטן.
אני צריכה לחשוב. חשבתי. קודם כל אני רוצה את הכתוב הזה. מקבלת. קורעת
לגזרים. מצרפת לשקית עם כל הכתוב שהבאתי מהבית. אפזר את זה בדרך ולא יהיה
להן זכר.
דבר שני: החלטתי. אני לא עושה יותר את כל הדברים האלה. עצימות עיניים וכאלה.
מפחיד שאני משוגעת.
אמא שלי ידעה. תמיד אמרה שאני משוגעת. או.קיי. זו דרך להישרדות, אבל גם
פסיכוזה זו דרך להשרדות. זה כבר לא משחק יותר. זה לא מצחיק אותי. מאיפה בא
לי "משחק" ו"מצחיק"? אולי כי תמיד יכולתי להסתכל על זה בצורה מצחיקה, כמו
שאמרתי לך פעם "משפחה מרובת ילדים", וענית שיופי שאני שומרת על הומור.
