איזה תאריך! יום שישי ה-13 בחודש. ממש מזמין צרות.
מצאתי במחברת שלנו תאור בכתב של פגישה של ש. עם 'הקטנה'. אני לא יודעת מי כתב:
"היום אני רציתי לבוא" )יושבת על השטיח(
"אני שמחה. איפה גאיה?"
"פה בחוץ מחכה. היא הרשתה לי. היא אמרה שאני יעשה מה שאני רוצה ולא אכפת לה
יותר. באמת. אני לא משקרת."
"אני יודעת שאת לא משקרת. היא תשמע אם נקרא לה?"
"לא יודעת. את שמחה שבאתי?"
"בטח"
חיכית לי?"
"כן"
"כמו שאת מחכה לילדות שלך שהן הולכות? של מי הבובה שמה?"
"שלי. את רוצה אותה?"
"לא נכון" צוחקת בקול. יד על הפה "את גדולה וגדולים לא משחקים עם בובות רק עם
ילדים"
"גדולים משחקים עם הילדים שלהם?"
"בטח"
איזה משחקים?"
"כל מיני" כבר לא צוחקת. הבטן כואבת לה. הידיים שומרות. "ריכוז וקלפים-מלחמה
וגולות והרבה. תקחי את הבובה. היא לא רוצה להיות לבד"
"את רוצה אותה?"
"לא. את תקחי אותה"
)ש. לוקחת(
"איך קוראים לה?"
"עוד אין לה שם. את רוצה לתת לה שם?"
"אני? את מסכימה?"
"כן"
"אז בואי נמציא לה שם ביחד"
"טוב"
"אני ימציא ראשונה. בסדר?"
"בסדר"
"בואי נקרא לה תינוקת גאיה"
"איזה שם יפה" ש. מחבקת את הבובה
הקטנה מתקרבת בישיבה על השטיח.
עומדת על הברכיים. קרוב ל-ש. שיושבת גם היא על השטיח.
"היא חמודה. אני יכולה ללטף אותה?
"בטח"
הקטנה מלטפת ו-ש. שואלת:
"את רוצה להחזיק אותה?"
המבט משתנה. רצינית. עצובה. מתישבת על הרגליים
"אסור לי"
"מי לא מרשה לך?"
"אמא שלי"
"למה?"
שקט. ופתאום:
"הקטנה השתגעה! משה! תעשה משהו הקטנה השתגעה"
"ככה אמא שלך אומרת?"
"כי היא אומרת להם שאני זרקתי את בובה מירה מהחלון. אני לא זרקתי. אני רק
אוהבת את בובה מירה"
"אני יודעת. זה נורא עצוב ככה. את יודעת מה? תינוקת גאיה היא שלי ואני מרשה
לך להחזיק אותה"
"ולא תגלי?"
"לא"
לוקחת את הבובה. מחבקת אותה. אח"כ מתישבת ליד ש. על השטיח, בדיוק באותה ישיבה
כמוה. מתקרבת אליה עוד קצת.
"מי את שלי? את דודה שלי?"
"אני לא דודה שלך. באתי להיות איתך שלא תהיי לבד"
נותנת לה יד. יושבות ככה כמה דקות.
"עכשיו כבר נעשה מאוחר. את צריכה ללכת"
"לא רוצה ללכת מפה"
"את צריכה לנוח. אבל את תמיד יכולה לבוא לפה עם גאיה"
"אבל אמרת לי מקודם שבאת שאני לא יהיה לבד"
זה כבר יותר מדי כואב כנראה, ומישהי מחליפה אותה. זועמת. משתוללת.
"את רעה!"
זורקת את הבובה בכוח. בורחת לפינה מורידה את הקשת מהשיער וזורקת אותה על ש.
מפזרת את השיער על הפנים. לא נותנת לש. להתקרב אליה...
"...היה לי ממש קשה השבוע, אבל אני שמחה שביטלתי את הפגישה שלנו. הצטרכתי את
הזמן הזה כדי לעשות לי סדר בראש. הרגשתי שאני צריכה לחשוב הרבה. ולחשוב לבד. בלעדייך.
כשהיא כותבת במחברת ש"אבא יבוא עוד פעם" וכאלה, את אומרת שהעולם שלה הוא עולם
מיסטי, ובשבילה אבא שלנו עדיין חי ומאיים. זה קל ופשוט וכל-כך נוח, אבל זה
לא זה. או לפחות לא רק זה. קראתי שוב ושוב את המילים שלה, והייתי עם המילים
שלה, וזה לא בקטע של מיסטי. יכול להיות שהיא לא מתכוונת לאבא שלנו שמת. אולי
מה שמפחיד אותה זה שאני כל פעם מביאה לה אבא אחר שעושה לה את אותם הדברים,
ועכשיו הבאתי לה אותך, והיא מתה מפחד. זה לא מיסטי. אני כל פעם מביאה לה
אבא. זה לא רק האבא של אז שחוזר בפלשבקים שלנו. זו המציאות שלנו. הממשית. לא
מיסטית בכלל.
אז מצד אחד אני מרגישה שהכל בגללי, ומצד שני אני ממשיכה להביא לנו
"תואמי אבא" שוב ושוב...
