"...אני אוכלת כל הזמן. כל הזמן. אבל זה לא עוזר. חללים לא מתמלאים באוכל.
חללים מתמלאים או באהבה או בשנאה או בפחד או בכאב. חללים של הנשמה, אני
מתכוונת. אני משתדלת להעסיק את עצמי במשך היום, ואני מחליפה דמויות
ותפקידים. וביניהם אני מרגישה פתאום חסרת משקל. אני כמו אויר. ואני נופלת
ונופלת. לאט לאט מרחפת למטה - שוקעת לתוך אין סוף של כלום. שוקעת ושוקעת עד
שמגיע הכאב. נוראי. אי-שם בשיפולי הבטן. בלתי נסבל, אך מבורך. ממלא אותי.
ואני צפה חזרה, מיוסרת וכואבת, אבל מרגישה את עצמי. יכולה למשש את הכאב.
ואני רוצה להכנס למיטה, ולהיות עם הכאב, ולא לצאת, עד שאמות. רק ככה תהיה
משמעות למוות. אולי בגלל זה אני לא הורגת את עצמי. את מה אהרוג? את הגוף
שלי? זה חסר משמעות. יש לי הרגשה שאם אעשה זאת, אני האמיתית שלי תמשיך לחפש
את עצמה. אולי זה מקור הדחף שלי לשרוף את השירים שלי שהם אני.

לשרוף באש.
להקיף את עצמי באור, בחום... להרגיש. ובתוך זה להעלם...

"...אני יודעת למה היום אני לא מצליחה להפסיק את הכאב, ולמה פעם כן הצלחתי.
אז, עם אבא שלי, הייתי מתקפלת, עוטפת את עצמי בערבוביה של ידיים, ורגליים,
וראש - עד שהכאב נעלם ובמקומו באו השנאה, הכעס, הנקמה. הם מילאו אותי -
לעיתים עד כדי מחנק - וכך יכולתי לא להרגיש את הכאב, אבל לא נשארתי ריקה.
וכדי להתגבר על המחנק הייתי עושה דברים איומים. פעם היה לי דובי. ממש דובי
גדול, ואהבתי אותו. הוא היה כמעט בגודל של שי אחי הקטן. פעם אחת, כששנאתי,
וכעסתי, ורציתי להתנקם - גזרתי לו את הבטן במספריים והוצאתי את כל המילוי
שלו, וזרקתי את החתיכות על אמא שלי. והוא היה כמו דובי חי. ואחר כך בכיתי
ובכיתי ואי אפשר היה להרגיע אותי. בכיתי וצעקתי ולא הפסקתי עד שקראו לרופאה.

הפחד זה הדבר היחידי שהיה לי גם אז וגם עכשיו.
והיום אין בי שנאה, ואין בי כעס.
ואין נקמה, וכל החללים שנשארו אחריהם מלאים בפחד ובכאב. זהו.
וגם בחלומות.
והציפייה שאולי בכל זאת מישהו יאהב אותי. גם זה ממלא את החללים.