"... אמרת שבפעם הבאה נדבר על אמא שלי וכבר כמה ימים, מאז שחזרתי ממך, הראש
שלי ריק. ואני מנסה להעלות תמונות או אירועים או הרגשות ואין כלום.
אולי אני הולכת בכיוון הלא נכון ומחפשת זכרונות כמו שאני מדמיינת לי שאמא
צריכה להיות, שאפשר לעצום איתה את העיניים ולהשקיע את הראש בתוך שדיים גדולים,
כשידיים חזקות מחבקות את הילדה הקטנה. זאת אמא.
ומה עוד? אמא זו מישהי שתמיד נמצאת שם בשבילך, בלי חשבון.
והכי להרגיש שיש אמא, אני חושבת ובא לי לבכות פתאום - זה להתעורר בלילה מחלום
זוועות, ולפחד, ולצעוק "אמא" והיא באה ומחבקת, ומנגבת את הזיעה הקרה, ויושבת
לידך עד שאת נרדמת.
אמא זה עוד משהו. אמא זו מישהי שרואה על הפנים שלך שקרה משהו ולא משנה עד כמה
את מנסה להסתיר, והיא תלחם בשבילך כמו חיה ולא תתן לפגוע בך.

ואני מחפשת בכוון הזה ולכן הראש שלי ריק כל-כך ואין כלום. אני חושבת על שתי
המילים האלה: "ריק" ו"אין כלום", ואני קולטת שזה מה שיש לי ממנה. ופתאום
נעשה לי קר, ואני מכבה את המזגן, ואני מרגישה שלא בא לי לחשוב יותר. אולי רק
לחשוב, אבל לא להרגיש.

אמא זה עוד משהו. אמא זה מישהו שנותן לך חיים. לא רק כשהיא יולדת אותך. גם
אחר כך. אמא של חנה מתה וחנה התאבלה ובכתה, ואמרתי לה שאני מקנאה בה. אני לא
חושבת שהיא הבינה. לאהוב את ההורים כל כך, את אבא או את אמא, עד שהכאב שלהם
יכאב לי, עד שהדאגה לשלומם תערער את שווי המשקל שלי, עד שהעצב על הפרידה
הסופית יוציא ממני את כל הדמעות הכי עמוקות שלי - לאהוב אותם ככה זו מתנה של
החיים. בטח נורא קשה כשזה קורה, וכואב, אבל אני חושבת על כל מה שמקופל בתוך
הכאב הזה, על כל מה שצריך להכנס קודם פנימה, כדי שאחר כך הדמעות יצאו החוצה.
אני חושבת שכשתינוק נולד, הנשמה שלו ריקה. פשוט - יש לו גוף ובפנים מין עיגול
ריק כזה, שלאט לאט, כשהוא מתחיל להיות ממש של ההורים שלו - העיגול הזה מתחיל
להתמלא. אבל הוא לא יכול להכיל בלי סוף, אז חלק יוצא כל הזמן החוצה. וזה כל
הסיפור. הכל תלוי במה נכנס פנימה. פיזיקה פשוטה. אהבה ורגש זה חום, וכמו
גאזים חמים, כשהם נתקלים בקור של המוות הם הופכים לדמעות. אבל אם מה שנכנס
לתוכי זה כעס ושנאה ואלימות, גאזים שחורים וקרים - בגלל שהם כל-כך קרים, הם
אף פעם לא יהפכו לדמעות. גם כן פיזיקה פשוטה. הם פשוט יוצאים ומתפזרים להם
בעולם, רעים כמו שהם, ומי שנתקל בהם - נפגע.
שגעון. צריך לשנות את מה שיש לי בפנים. אבל איך? ואני כבר לא תינוקת והעיגול
הזה כבר מלא. איך? ומה כן אפשר לעשות?
אז אני שמה מסיכה על הפנים ולא נותנת לגאזים האלה לצאת החוצה, והם מצטברים
ומצטברים עד שהכל מתפוצץ. כמו בלונים שמנפחים ומנפחים... כמו הבלונים שבתוך
הראש שלי.





אני כל-כך רוצה להתחיל מהתחלה!





אני חוזרת לאמא שלי, למרות שגם כל המחשבות האלה היו קשורות אליה, בעצם.
היא והוא יש להם בכל זאת משהו משותף. שניהם בחיים שלהם לא אהבו אף אחד. אף
אחד ושום דבר. הם גמרו את החיים שלהם, ולא נשארה בכל העולם הזה אף טיפת אהבה
אחת שלהם. אבל בכל זאת יש ביניהם הבדל: הוא לא אהב אף אחד, אבל הוא שנא
וקיטר והשמיץ והכאיב. היא גם לא שנאה. היא כלום. וכלום זה הכי גרוע.

הוא לא הרג אף אחד.

הוא איים לרצוח,

והפחיד,

והשתולל והתעלל.

מתאים לו לתלוש כנפיים לזבובים בשביל הפרנסה, או לתפוס חתולים בזנב ולטלטל
אותם באויר, ולהגיע לאורגזמה מיללות הפחד והכאב שלהם. וזהו.

היא לא עשתה כלום, אבל מי שהרג באמת, זו היא.

היא עשתה ממני אויר, כלום,

והכפור שלה ייבש אותי והשאיר אותי ריקה וחלולה.

ועוד משהו - הכלום הזה משתק.
נגדו אפשר היה להשתמש בכל מיני תכסיסים ושיטות, להתגונן מהאכזריות שלו, לצחוק
לו בפנים ולהרגיז אותו, להתחבא בחדר או לתכנן דרכי בריחה מהמרפסת. כל מיני.
נגדה את לא יכולה לעשות כלום. נגד כלום אפשר לעשות רק כלום. את רוצה שהיא
תאהב אותך - והיא לא אוהבת. את רוצה שלפחות תשנא אותך, תכעס עליך, אולי
תכאיב לך - כלום אחד גדול. היא בכלל לא מרגישה בך. את טובה או רעה וזה לא משנה.

אז איך אפשר להתגונן מפניה?
רק למלא את הכלום הזה בכל מיני....מה?
לא יודעת. שגעונות ומופרעויות..."