שלושה מי יודע?

שלושה אני יודעת,

שהפקיעו ממני את עצמי באכזריות עטופה במילים טובות.

שהשתמשו בי כמו הייתי חפץ.

שאמרו לי: "את רצית את זה!"

הראשון היה אבא שלי, עד שברחתי ממנו לצבא, ולתמיד, ונשארתי יתומה בלב.

השני היה המפקד שלי שאימץ אותי לביתו ומשפחתו והיה לי לאבא, וברחתי גם ממנו,
ונשארתי עם חלום מנופץ על קץ היתמות.

השלישי היה המטפל שלי, שרציתי שיהיה אבא שלי, אבל הוא רצה משהו אחר, ולקח,
וכבר לא היה לי לאן לברוח. ונפלתי. והתרסקתי.


הוא היה האחרון, ומאז עברו עשר שנים של עבודת נמלים. של ליקוט השברים ואיחויים.
של התמודדות עם מה שעומד מאחורי המילים: פוסט-טראומה, ורה-טראומטיזציה,
והפרעת-זהות- דיסוציאטיבית.



אלה החיים של אחרי הפגיעות,
וזה החדר -
פרק ב' בסיפור שלי, פרק ההחלמה -
קטעים ממסע השחרור שלי מה"שבוייה" שבתוכי.



קצת מבולגן החדר, בדיוק כמו החיים שלי.
אוסף של עוגנים שמשאירים אותי מחוברת למציאות: קטעי מכתבים ששלחתי ולא שלחתי;
של חלקי שיחות עם ש. המטפלת הנוכחית שלי - מילים שאמרתי בקול רם בחדר שלה,
וכאלה שהעזתי להגיש לה רק בכתב; ודפים מתוך המחברת המשותפת שלנו, של כל
הגאיות שבתוכי.
רוב הניירות שנערמו במפוזר בכל פינות הבית אינם נושאים תאריך, ולכן אני מנסה
לארגן אותם לפי נושאים: לפעמים נפרדים זה מזה, לפעמים משיקים, חופפים,
מתחברים ומתערבבים.
כמוני.

פעם כשהייתי קטנה התפללתי לאלוהים שיעשה רע לאמא שלי ולאבא שלי. תמיד הייתי
מתפללת ככה. שהם לא ידעו שזה בגלל התפילות שלי, אבל שיהיה להם רע. ואז אמא
שלי היתה חולה מאד, ואח"כ גם אבא שלי. לאמא שלי היו אבנים במרה והיא שכבה
במיטה עם כאבים איומים ואני התפללתי: "אלוהים, תעשה שזה לא יעבור לה". אבל
ניתחו אותה וזה עבר. ואז לאבא שלי היה גידול בראש וכאבי ראש נוראיים. המון
המון זמן, כי פחדו לנתח. ושוב התפללתי: "תעשה שזה ימשך עוד ועוד". וזה נמשך
ונמשך. ואני ידעתי שהכל בגלל התפילות שלי. וגם הם ידעו, אפילו שהתפללתי
בשקט. המבט שלהם אמר לי שהם יודעים שהכל בגלל התפילות שלי.


אבל בטח יש הרבה אלוהים בעולם, וכל אלוהים דואג לאנשים שלו.
ובטח גם הם התפללו לאלוהים שלהם
שיעשה שיהיה לי רע.




מתוך מכתב למתנדבת ממרכז-הסיוע

...אני מסתובבת עם שמות המטפלות שנתת לי, אבל עדיין לא טילפנתי.
אני פוחדת ואין לי כוח לזה עכשיו. אני לא מסוגלת להכניס את עצמי שוב לקשר
שמבוסס על ציפיות. אני לא רוצה לראות ולא לדבר עם אף אחד ש"מוכר" את עצמו
כמי שמסוגל לעזור לי. אלה בדיוק הנפילות שלי. כשאני עייפה וחלשה ומרגישה
חסרת אונים, וצונחת באפיסת כוחות לידיים של מישהו שמציג את עצמו כרוצה
ומסוגל לעזור, ובסופו של דבר מנצל את המצב שלי, ואותי.
זה לא עניין של גבר או אשה. זה רק עניין של מה קורה איתי כשכל ההגנות שלי
מרוסקות, כשאני מרגישה שאני מפורקת לחתיכות. כל שיקול הדעת והרצון העצמי שלי
נעלמים ואני מוכנה לעשות הכל - בין אם זה מתאים לי ובין אם לא.
כל מה שאני צריכה עכשיו זה מקום שבו אף אחד לא מכיר אותי ואני יכולה לדבר על
הכל. ומה שאני עוד צריכה עכשיו זה לשמוע שוב ושוב ושוב שאני בסדר. לשמוע עוד
ועוד ועוד שאבא שלי פושע, שאמא שלי פושעת, שהמטפל שלי פושע. וכשאת אומרת לי
שאת רק מתנדבת ואינך יודעת מספיק, ואת לא יכולה ממש לעזור לי - זה הדבר שהכי
מתאים לי עכשיו.

לא רוצה שום ציפיות מאף אחד.

אבל לא יכולתי להמשיך ככה יותר, וטילפנתי לש.: