החדר של שמיל קט

מסכות...

מאז האונס, אני סוחבת כל כך הרבה מסכות.
מסכת המצחיקנית, מסכת המגניבה, מסכת ה- "טל ששום דבר לא יפגע בה", מסכת
ה- "לא אני נאנסתי - זאת מישהי אחרת בכלל".
ואז, כשזה מתחיל לפרוץ - זה נראה ככה:

"תודה. תודה.
אתם יודעים כמה שנים התאמנתי על להיות "טל" בשבילכם?
"טל הקולית", "טל שמעשנת", "טל ששום דבר לא יכול לפגוע בה", "טל
השרמוטה", "טל שעובדת קשה על כולם" ?!
מגיעות לי תשואות היסטריות.
כל כך השתדלתי כל השנים האלו.
וכל כך הצלחתי.
רק אנשים ספורים יודעים מי אני באמת.
לאורך כל השנים האלו - הדמיון שלי עבד שעות נוספות.
מגיעה לי משכורת כזו ענקית מהשעות הנוספות האלו.
אני מתגעגעת לעצמי.
מתגעגעת לתום שאני יודעת שקיים בי. לאהבה.
בעיקר מתגעגעת לאמת.
להגיד את האמת למישהו חדש שאני פוגשת:

"שלום. נעים מאוד, אני טל. אני בחורה נחמדה ותמימה, שנראית נורא מאיימת
- אבל הכל הצגות.

אני מקשקשת הרבה על סמים ורוקנ'רול, אבל אני בעצם ילדה טובה." רוצים
להכיר אותי?

הקעקועים הם כיסוי טוב. לעולם אני אבחן אנשים מה הם רואים בי מעבר. מה
יש בי מעבר...

זה לא קל לאנשים. אני יודעת את זה. זאת אני.

בוחנת על כל שלב ושלב של הדרך. מנסה לבחון גם את עצמי. לבחון את קצה
גבול היכולת..."

מסכות. אלו הם חיי.