החדר של שמיל קט

סימון. מה זה אומר ?!

ללכת עם זה לכל החיים.
ללא אפשרות להוריד את זה...
"ברגע שסומנת (כי זה אפילו לא בחירה שלך הרי) - יש כאלו
שמרגישים את זה, את הפגיעות, ואז הם יוצאים לכבוש את מה שלא
שייך אליהם..." (שמיל כותבת - נובמבר 2001).

"אני טוענת (כבר שנים, אגב) שמי שנאנס הוא מסומן. כמה פעמים הוכח כי
מישהי שנאנסה, נאנסה לא רק פעם אחת...
ואני. הנה הדוגמא שלי.
אנס אותי נהג אוטובוס בגיל 15.5. הגעתי לצבא מפוכחת כבר ולא מספרת
לאפ'חד מה עבר עליי בטיול ההוא בצופים. לאף אחד בצבא לא סיפרתי. אבל
מה?!

רב סרן נחמד ועם עתיד מזהיר מהמחלקה שלי החליט בוקר בהיר אחד שאני שייכת
לו. והייתה את הפעם כשעברתי לקחת מפתח מארון המפתחות. הוא תפס אותי
והושיב אותי על הברכיים שלו בכוח. ממש יכולתי להרגיש כמה עומד לבנזונה.
והוא היה הצדיק שיישר לי את תג השם, שהיה, כמה נוח, על השד השמאלי שלי.
כמה נוח.

כשבכיתי לסא"לית בח"ן חילי על מה שקרה, וביקשתי לבטל את הקבילה - היא
לא הבינה.
והייתי צריכה לספר לה שאני מסומנת.
מסומנת כי זאת לא הפעם הראשונה שלי. איבדתי כבר את הבתולים. ומה שהיה זה
ששידרתי את הפגיעות הזו. ונפגעתי שוב. וכמה זמן לקח לי להבין שניצלו
אותי מינית כל החבר'ה של הצופים?!
כי אחרי האונס ה- "גדול" אני נזרקתי לכל כיוון.

זה הסימון.
ואני לא טוענת שמצוייר לי צלב על המצח. אבל זה בהחלט מרגיש ככה". (שמיל
כותבת - נובמבר 2001).

ואם אני מסמנת לאנשים לבוא ולאנוס אותי?
מה אני צריכה לעשות בשביל להפסיק עם זה?
מושכת אש? קלת דעת? צחקנית? מסומנת?

והרי זה קרה עוד פעם. אחרי האונס שהיה בכיתה ט'. זה קרה שוב בצבא. ואותו
רב סרן הרי האשים אותי שאני סתם ממציאה.

ואולי באמת הדמיון שלי ממציא את כל הדברים האלו? למה אני לא מספרת את מה
שקורה באמצע? למה זה תמיד מתחיל ב: "ואז התעוררתי בהרגשה שמישהו מסתכל
עליי" ונגמר ב- "ואז ברחתי מהאוטובוס ישר לבכות בשירותים". חוץ מפה ושם
אין אמצע.

האם הדמיון שלי עד כדי כך עובד שעות נוספות בשביל להמציא משהו שיסמן
אותי כמיוחדת?"
(שמיל כותבת - נובמבר 2001).