ויש שם מגלשה ענקית צהובה חדשה, ומתקן כזה גדול,עגול כחול, עם חלונות שקופים שאפשר להציץ פנימה, לעשות להם "קו-קו". גם את המגלשה הישנה האדומה הגדולה פירקו,ביחד עם הקורת עץ, שהיינו עושים עלייה תחרות-"שיווי משקל" מי לא יפול למים. ולפני המגלשה הצהובה הגדולה, היה שם ארגז חול בצד. שאותו כבר מזמן פירקו, אני התפרקתי איתו. ואת העץ הענק שכרתו, אני,ביחד איתו. שמו למעלה,ליד המדרגות בטון הישנות, קרוסלה צהובה, ואנחנו מסתובבים בה מלא עד שאנחנו ממש מקבלים סחרחורת. ולזה הם מחכים כל היום. ללכת לגן שעשועים. עם הארטיק אבטיח. וכל נשימה שלי שם, וכל מבט שלי שם. אני עוד קצת מתה. אני נקברת ביחד עם המגלשה האדומה, והנדנדות צמיג הישנות, פעם לא היו נדנדות פלסטיק, עכשיו יש, כחולות,שהם כל היום מחכים, להיות יותר גבוהים ממני. שאני אנדנד אותם הכי גבוה, שיגעו בשמיים. ואני משחקת איתו תופסת, והוא נופל מצחוק, בדיוק איפה שפעם היה הארגז חול הזה. ואני לא יכולה לקחת מהם את מה שהם הכי אוהבים את הגלידה ואת הגן שעשועים.   אז איך זה שלי, יש שם קבר? קבר שאף אחד לא רואה, ואף אחד לא מכיר? זה קרה אחריו, הוא היה אחריו. והוא גם ישאר אחריו, כי אז, כבר לא הייתי בת 7. הייתי בת 12.