|
"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב
לחצו לה בבטן, הרביצו בגב
אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם
אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם
אמרו לה תראי, את חושבת אחרת
וגם כשגדלת את עדיין זוכרת
נשברת ועפה לשמיים שלך"/ עברי לידר
שם. בקצה החדר, רואה אותה?
מזוהמת, כל כך אפס.
חינכת אותה להיות כזאת,
והיא כזאת עד קצה היכולת שלה,
ממלאת את תפקידה, עם השקרים, העלבונות והכעסים.
משפטי הכיסוי האינסופיים,
הדם,
שנקבר בין ציפרוניה לעד, מכל מקום,
עם כל המכלול הזה.
אף אחד לא מסתכל עליה, גם לא היא.
רק הזיכרון של החיוך הנפרס על פניך בכל פעם.
מתועבת על ידייה, על ידי כולם.
מתפלשת בחול הזעם שחפרת לה
והם וההוא שבא אחר כך.
זוהמה.
כל כלי הכתיבה הפרוסים,שחדרו לעול,חידדו את הפצע
המספריים, העפרונות ושאר כלי הכתיבה,
כלי הפציעה שעודם שם.
הדמעות והבעיטות לא יעזרו עכשיו.
רואה אותה?בקצה בקצה,
בפינה הקטנה של החדר,
מצומקת,
מתמוססת מכמויות הדם,
מכמויות המוות.
"בלילה הזה הייתי בבה ממוכנת"
ככה ידעתי אותו,
ואני אפס לידו,
גם עכשיו,גם אז.
ככה הכרתי אותו.
וככה הוא גם אהב אותי.
עם כל השקרים שבעולם,
ועם העיניים הקטנות,
והחיוך התמים.
שרק הוא יודע,
שזה לא חיוך תמים.
זה חיוך עצוב.
ככה הוא אהב אותי,
עירומה על המיטה שלו,
עירומה לו בידיים.
והוא אהב אותי ככה,
הוא אהב אותי צוחקת צחוק בהול,
והוא אהב אותי שלו.
|
