הפכתי לדו ממדית. לא היה לי עומק. ידעתי שיש עולם בחוץ אבל לא הצלחתי לראות את עצמי כבעלת גוף. הייתי מתה חיה. ביקשתי מהמטפל שיוציא אותי, אבל הוא רצה לראות מה קורה לי בתוך הלוח. הייתי כמו דמות בסרט מצויר שאין לה ממדים, שמעכו אותה על הכביש והיא עוד לא התקלפה משם. מתוך הממד הדו-ממדי דיברתי עם סבתא שלי. היא לא ענתה. לא הסכימה לנהל אתי דו שיח. ועלתה דמותו של איש מעברי הרחוק. לא הסגרתי אותו. אמרתי שבעלי נמצא שם. הבאתי את בעלי לשם במקום את האיש הזה שאיש לא זכר מיהו. כשגמרתי את הטיפול הייתי מחוץ לכלא הדו-ממדי. נפטרתי ממנו. הייתי בחווייה אקסטטית מדהימה.

הייתי לראשונה בחיי תלת ממדית. היה לי גוף. קיבלתי את הגוף שלי במתנה. רציתי אותך, ואתה יודע, דיברנו בטלפון...

היום.

בבוקר דיברתי עם המטפל. סיפרתי לו על האיש. זכרתי איך אשתו נראית, אבל לא זכרתי את שמה. היה נדמה לי שקוראים לה אביבה.

לפני הצהריים אבא שלי הגיע לבקר אותי. סיפרתי לו על האיש. זכרתי שהאיש גדול גוף, פנים חביבים ויפים ושהוא מזוקן. אבא אמר לי שאכן היה איש כזה. נזכרתי במדשאה שלהם בבית, ברחבה המרוצפת שירדה אל הדשא. אבל אבא אמר לי שמעולם לאיש לא היה זקן. שאני מתבלבלת בין שני אנשים ואולי מערבבת. לך תדע, שלושים שנה זה הרבה זמן. נזכרנו בשם הנכון של אישתו. זכרתי שהיא הייתה ציירת.

בצהרים חברי הקיבוצניק בא לשתות כוס קפה.

אחר כך התקשרה העובדת הסוציאלית. היא ניסתה לכפות עלי הסדרים שלא מקובלים עלי עם הילדה.... דיברה אתי שעה וחצי כדי לשכנע אותי לחתום על מסמך שאני לא רוצה לחתום עליו.

נכלאתי חזרה בדו-ממד. זה היה נורא. הייתי בהיסטריה ובחרדה. חברי הקיבוצניק אמנם חיבק אותי והרגיע אותי, אבל הייתי שוב דו-ממדית. עשיתי את תרגיל היציאה, אבל זה לא עזר. נשארתי עם הזרם הברזלי. הזרם הברזלי הוא נורא. אתה מרגיש שאתה פשוט מוליך חשמלי דו ממדי ושהכל עובר דרכך. זה פשוט נורא. קוצים קוצים, כמו באיבר רדום, אבל בכל, בכל הגוף.

דיברתי עם חברה. היא הצליחה להרגיע אותי קצת. זה עזר.

ניסיתי להתקשר למטפל.

הוא לא ענה. אבל בסופו של דבר צלצל בערב. עמדתי להגיע למסיבת סיום בית הספר של בני הצעיר. זהו, יותם. אין לי יותר ילדים בבית ספר יסודי. מדהים. דיברתי עם המטפל שוב היום.

דיברתי על האיש, ועל אשתו. דיברתי על הדשא והרחבה. וסיפרתי לו, למטפל, לראשונה בחיי שהעליתי את הנושא הזה עם מישהו, שבפעם הראשונה שקיימתי יחסי מין, גיליתי שאני לא הייתי בתולה. אתה יושב?

יקירי, לא הייתי בתולה כשקיימתי יחסי מין בפעם הראשונה.

זה היה עם אדם נהדר. הוא היה עדין אלי. זה כאב במקצת. לא הרבה. כשהכל נגמר, שאלתי אותו איך יכול להיות שלא ירד לי דם. הוא שאל בפליאה - מה, את בתולה? אמרתי: כמובן. ואז הוא אמר, תראי, אני לא ממש חדרתי. זה לא היה עמוק. בגלל זה. בפעם הבאה בטח יהיה לך ביתוק. קיבלתי את זה. אף על פי שידעתי שהוא חדר גם חדר.

לאחר חודש הייתי עם בחור אחר. אמרתי לו שאני כבר קיימתי יחסי מין, אבל שיכול להיות שקרום הבתולים לא בותק בפעם הראשונה. עשינו את זה. לא היה כלום. היה פס ורדרד של אדמומית. אולי איזה כלי דם קל נקרע.

חיפשתי את הדם, את הבתולים שלי. הרי הובטח לי שיהיה לי.

לא היה.

החלטתי שזה נובע מהשימוש בטמפונים.

אבל יותם, השתמשתי בטמפוני או בה מיני, שלא יכולים לגרום לביתוק בתולים. במיוחד אישה עם עור עבה כמו שלי. רקמת הבתולים ושסתומי השלפוחית הם קרובי משפחה בתהליך ההתמיינות. השלפוחית שלי היא הדבר הכי חזק שאני מכירה. זה לא יכול להיות. זהו. סיפרתי את זה למטפל. הוא אמר לי, יקירתי, את צריכה לבדוק בהיפנוזה איך בותקו בתולייך.

זה חשוב לך כדי להמשיך לחיות. ידעתי שהוא צודק.

כמו שסיימתי את הסיפור הזה למטפל בטלפון, הרמתי טלפון ל144- וקיבלתי תוך שניות את מספר הטלפון של האיש.

התקשרתי גם אליו.

אמרתי לו איך קוראים לי והיכן נולדתי. שאני מעברו הרחוק ושאני צריכה לדבר אתו. הוא היה בהלם.

הוא זכר אותי. זה ברור. אחר כך אמר שזו טעות במספר. אני לא הנחתי לו. אמרתי לו מיהו ושאני זוכרת אותו. דיברתי אתו ברוך. אמרתי לו שאני זוכרת אותו כאיש גדול גוף ובעל זקן, אבל שאבא שלי אמר שלא היה מזוקן. האיש התרכך ואמר שהוא היה אכן מזוקן בתקופה המדוברת ושגם עכשיו יש לו זקן. פטפטנו ארוכות.

תוך כדי דיבור נזכרתי בדברים.

היה אצלם ארוע. אולי יום ההולדת של בנם. אני הפסדתי את רוב הארוע. אני זוכרת את אמא שלי שואלת אותי, איפה היית כל הזמן הזה, כל האוכל כבר נגמר. ואת אשתו אומרת - כזאת רזונת, מה הפלא אם היא לא אוכלת כלום? האיש דיבר כל הזמן הזה. סיפר לי דברים על עצמו, איך עזב את הבית לפני עשרים שנה.

פתאום שאלתי אותו, אבל ממש בבת אחת: תגיד, יש לך בן בשם יותם?

הוא ענה בודאי, זהו הצעיר שבבניי. שאלתי בן כמה הבן והוא ענה, בן ארבעים ומשהו. יותר גדול ממך.

יותם, אני לא אמרתי לאיש את גילי. הוא זכר אותי היטב אף שניסה להסתיר זאת.

ביקשתי ממנו את מספרי הטלפון של אשתו ושל בנו.

אמצע הסיפור

אני זוכרת.

לא את הכל. אבל אני זוכרת. האיש ואני היינו בפנים, בתוך הבית. הוא ליטף אותי. הוא חיבק אותי. זה היה לי מאוד נעים. הוא דיבר אלי דברי כיבושין. הוא ליטף את שערותיי. העביר את היד שלו על ראשי שוב ושוב. והוא נישק אותי בכל הגוף ואמר שאני חמודה ושהוא אוהב אותי. שאני אהיה אישה משגעת כשאהיה גדולה והגברים ירצו אותי. בבית היה חשוך. בחוץ הייתה שמש. אני חושבת שזה היה חודש יוני, או מאי. היו כבר אפרסקים, או אולי זה היה אוגוסט, כשעונת האפרסקים הסתיימה כבר. אני לא זוכרת איך זה נמשך. היינו ביחד הרבה זמן, ואני נהניתי מכל רגע. פשוט נהניתי. האיש נגע בי ברוך מדהים, דיבר אלי יפה, עוד לא היה לי חזה בכלל. עוד לא התחיל לצמוח. הייתי קטנטונת. הייתה לי חצאית תכלת. הוא אמר שהוא יעצום עיניים כדי שלא יראה לי את התחתונים כשהוא מרים לי את החצאית. הפשטתי את התחתונים, והוא נגע שם. הוא נשק לי שם.

אני לא זוכרת. אני לא זוכרת יותר מזה.

הבן שלו (זה שגם לו קוראים יותם) תפס אותנו מסתודדים. הוא נכנס הביתה. האיש צעק עליו, מה אתה עושה כאן. הוא אמר: ראיתי מה אתם עשיתם. האיש אמר: לא עשינו כלום. נכון שלא עשינו כלום?

שתקתי. יצאנו החוצה. אני ראשונה. הייתי חלשה ומותשת. האור של החוץ הכה בי חזק. סנוור. אני אמרתי שהאור נורא חזק. צחקו אתי ואמרו לי שזה משום שיצאתי מהחושך.

הבן שלו ידע. הוא ראה.

יקירי, אני חושבת שאני ממציאה את זה.

לא, אני לא ממציאה את זה.

אני זוכרת. כל הסיפור בתוך הבית הוא אולי פנטזיה ולא אמת. אני לא יודעת. אני לא יודעת.

אני חושבת שסיפרתי לסבתא שלי משהו.

אני חושבת שהיא אסרה עלי לומר זאת לאיש.

כשהמטפל שאל אותי מי כלא אותי בדו-ממד אמרתי לו שסבתא שלי. היא עמדה על ידי. בקלטת אני אומרת שאסור לי לדבר. המטפל שואל: מה יקרה אם תדברי? אני אומרת - יידעו. המטפל שואל מה את יודעת שאסור שיידעו, ואני אומרת לו, אני לא יודעת את זה. אני שותקת. מיתרי הקול שלי שותקים. אסור לי לדבר. אני שותקת, כלואה בדו-ממד ואיני יכולה להוציא הגה. המטפל צועק מה קורה? מה קורה?

אני אומרת לו שזו לא אני שמדברת ממיתרי הקול של גרוני. שזה מישהו אחר. הוא שואל מי אתה?

ואני אומרת דרורית. מי זו דרורית? זו אני....

זה מתועד בקלטת. דרורית הגוזלה הקטנה. היא אישה חופשית. היא עומדת על קצה הלוח, שומרת עלי.

אינני רוצה להיות סתם דרורית. אני מילה כתובה. אבל מילה כתובה כלואה בדו-ממד ורק דרורית יכולה לעשות את הדברים הטובים שמילה כתובה רוצה כל כך לעשותם.

פינאלה (?)

יותמי אהובי שלי. אתה היותמי שלי. אתה היותמי שיודע. שמך כשם הילד שראה וידע.

יותמי, בכל פעם שאתה אומר את המשפט "אני לא יודע" עוברת בי המחשבה, איזה שקרן. הוא כן יודע.

למה הוא מסתיר? למה הוא לא מספר לכולם? ודאי, התשובה ברורה, יותם מגן עלי. שומר עלי.

אתה היותמי שלי, שיודע ושומר עלי. אתה היותמי שלא מרשה לי לספר את הסודות שיובילו אותי לעברי פי פחת.

אתה היותם שמציל אותי מבעלי.

יקירי, אני לא יודעת מה אני עושה עם הסיפור הזה.

ידעתי שאני צריכה לשמור אתך על ערוץ פתוח.

שצריך להיות עוד אדם ש...יודע.

מחר אתקשר למטפל.

יותמי, אני קוראת לך באותו שם חיבה בליבי, כמו שהאיש קרא לבנו שלו באותו יום כשבנו ראה אותנו. ידעתי שאני עושה משהו רע. ידעתי שהוא מכריח אותי. העליתי איש באוב היום. ודיברתי אתו. הוא איש בשר ודם. יש לו טלפון ואישה, וילדים, ונכדים בצבא.

אני אדבר מחר גם עם אשתו. אני חושבת שאחסוך מהבן שלו את הצרה הזאת. אין צורך. שלושים ושתים שנה ומטפל אחד. ההורים שלי בקושי זכרו את האיש. אני ידעתי להגיד לו בדיוק איפה הבית שלו היה ממוקם במושב.

זכרתי את הדשא. את האור. את הרחבה שיורדת לדשא. תמיד רציתי אחת כזאת. הוא אישר את כל זיכרונותיי. אמר שהכל נכון.

עדין אני מרגישה קשיות במקום האינטימי הזה. אני יודעת שכשהייתי קטנה, היה שם משהו. אולי לא אבר. אני לא חושבת, בטח לא של האיש הגדול הזה.

יקירי, עשיתי השלכה אליך אני חושבת.

אני יודעת למה התחתנתי עם בעלי.

זה טיפשי.

כולם ידעו שהייתי אתו מגיל 14. איש לא חשד שהוא לא הראשון שלי. בעלי ידע כמובן על הבחור השני. אבל זה לא היה קשה, כי גם לו הייתה חברה אחרת אז. אתה היחידי שידע על הכווייה. כל ידיעה כזאת שכאילו הפגנת, החרידה אותי. בגלל זה ברחתי באותו היום שאמרת שסדיזם זה לכבות עלי סיגריות...

בררררררררררררר.

זו אני עם הסיפור הזה. אני.

אני קוראת ולא מאמינה.

לולא הייתי כל כך רציונלית, ומעשית, הייתי חושבת שצריך לאשפז אותי.

אבל יותם, אני זוכרת. האיש אישר את כל זיכרונותיי.

הוא בן 71 היום ואיש חולה מאוד.

יותם, אני לא אשמה שזה קרה לי.

לילה טוב, יקירי, שומר נפשי.

אל תמחק את הסיפור הזה. תקרא אותו עד הסוף.

אם אתה מאמין לי, יותם, תכתוב אלי. רק שלוש מילים. אני מאמין לך. זה חשוב לי. לילה טוב.

מילה כתובה.