במשך שלושים וחמש שנים שכנה השכחה בחדר הלב הזה.

ידיעה מודחקת עד תום. ילדה כבת שבע עם חולצה לבנה וחצאית תכלת והמארח, איש גדול עם זקן שכולם אהבו והעריכו -פורשים לפתח חדר השינה לתוך האפלולית ומדברים ועושים דברים אסורים.

תחושות מעורבות של משיכה, מעשים אסורים, ידיעה שהדבר שונה, מחשבה שהיא מיוחדת, אבל דם, כאב וטעם רע מתערבבים לה בתערובת נוקשה המתגבשת לחומת בטון: הילדה יודעת שאסור לה לספר. והיא שוכחת מה קרה. שלושים וחמש שנה עד שהזיכרון מכה בה בעצמה שלא תיאמן. היא מתפצלת לשתיים - אישה וילדה. האישה פגועה, הילדה זכה וטהורה. האישה הפגועה צריכה לגדל את הילדה, אבל יש לה עצמה ילדים גדולים כבר...

יש לי שם אמיתי וחיים אמיתיים, אני אמא ואישה, מורה ותלמידה, יוצרת וקולטת אבל מאחורי חומת הבטון מסתתר סיפור. מאחורי חומת הבטון שהתפוררה שוכנות מילה כתובה ודרורית.

מילה המספרת את משפטיה לעולם ודרורית הילדה הקטנה הגדלה להיות מה שמילה כתובה הייתה מסוגלת להיות.