כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

 

פרק 14: "… זה הפחד הכי גדול שלי …" (כל הפחדים כולם)

• "עדיין יש בי מי שעושה את החיבור הישן שבין אינטימיות לפגיעה" (דניאלה)
• "לא ניתן שיפילו אותנו שוב. וישאירו אותנו חשופים ופגועים לבד" (דניאל)
• "בשבילי, מה שאת מתארת היה הפחד מלקבל, ככה מבינה את זה מכאן, ואולי גם 'להישאר חייבת'." (מי)
• "ממה אני מפחדת – שכלום לא יהיה בסדר יותר אף פעם, שאני לא יכולה להכיל את כל הכאב הזה, שאני לא אוכל אף פעם לחבר את הראש ולהכיר בפגיעה ושאם אני אוכל, אני לא ארצה להמשיך לחיות" (שרון)
• "פחד שמתישהו היא תגלה את האמת שמסתתרת מאחורי המסכות שלי ותעיף אותי מכל המדרגות" (דניאלה)
• "לגבי חרדת נטישה, גם אצלי זה קיים וזה התעורר בעוצמה מאד חזקה לקראת החופשה שלה" (נאבקת)
• "זה הפחד הכי גדול שלי – פחד הנטישה או העזיבה… זו התרסקות ענקית בשבילי." (מוני)
• "וגם – מתי היא כבר תגבה את המחיר, ומה הוא יהיה" (דניאלה)
• "אני מקפידה לא להקשר יותר מדי למטפלת, מה שבטוח בטוח" (ריישית)
• "ואז אני עושה את מה שתמיד עשיתי: כשמישהו הפך לי קרוב מידי – אני מתרחקת." (ל')
• "והפחד שנוכח בפנים התברר לי כפחד מפגיעה, מניצול, כמו שעשו כל ה- "הורים" שלי" (דניאלה)

 

יקרה, כל כך במיליוני איחורים עונה לך / מי

מקווה רק שתקראי אולי…

שבשבילי, מה שאת מתארת היה הפחד מלקבל, ככה מבינה את זה מכאן, ואולי גם  "להישאר חייבת" – שזה משהו שמאד איים לי. ..- אבל: למדתי לעשות את זה. הרבה  בזכות הפורומים שכאן, ותהליכים שעוברת בשנתיים האחרונות. ואפילו ביקשתי ממנה  להיות אחרונה, – גם בגלל שכל כך קשה לי תמיד להיפגש, – ולא במבט, במטופלים  אחרים שלה. אבל גם בגלל… טוב,lets face it, – שככה אפשר "לגנוב" עוד קצת זמן, לפעמים. – כי אני, כשקולות הממתינים מבחוץ מגיעים אלי, – נעלמת משם וגמרנו…

ובהרבה שמחה יכולה לספר לך שלמדתי לקבל ממנה גם את "היותר" הזה כבר, ומרגישה כבר היום אסירת תודה. וטוב ונעים לי עם זה, וכבר לא מרגישה שם כל כך אשמה. – ונעים לי עם זה. באמת. ולא תמיד זה אפשר, וגם זה בסדר. וכמה חבל שהולך להשתנות עכשיו, – בגלל אילוצי לימודים ממש עוד מעט.

רק רוצה שתדעי שאפשר. ..- באמת. – כי אם אני יכולתי, – בלתי אפשרית שכמוני, – מרגישה שממש כל אחת תוכל.

הרהור נוסף / דניאל

כמובן שזה שיוט חופשי לחלוטין. ההודעה שלי איכשהו הצליחה להכאיב לי, ופתאום  נוצר איזשהו קישור, בין הפחד שלי מהטיפול הנוכחי והעזיבה ההיא של המטפל.

מחדר הטיפולים הנוכחי: באחת הפגישות, נעלמו לי המילים. לא יכולתי לדבר יותר,  למרות שמאוד רציתי, והיה לי הרבה מה להגיד, רק שלא היה לי קול. ככה פתאום. וזה רק תסכל ועצבן אותי עוד יותר, כי כמובן שזה נכלל בקטגוריית "הצגה", שקר וכו'… המטפל שלי דווקא הפגין תושייה, ונתן לי דף ועט, לכתוב. וכתבתי. עצבני ומתוסכל, והוא המשיך לדבר אלי. אבל זה היה מביך נורא, ומבלבל, ומתסכל בעיקר. (שוב אני חוזר על עצמי).

פגישה אחר כך, ניהלנו דיון (הגוף החליט שהוא כן מסוגל לדבר, תודה לאל), על מה זה היה לעזאזל. והוא העלה סברה שיש קשר אחורנית, לאיסור לדבר, לחשיפה. אצלי זה בעיקר נקלט כעונש (עוד מושג דניאלי מובהק), על פטפטנות יתר שלי, ואזהרה מפני סכנה.

ועכשיו, איכשהו אחרי ההודעה על המטפל שעזב, ועל הסגירה ההרמטית מרגע שהוא הודיע שהוא עוזב, הכל נדבק פתאום ביחד. כשאני מתחיל לחשוב על לדבר על הבפנים – אנשים עוזבים. אנשים לא מסוגלים לעמוד בבפנים שלי. בגיל ההתבגרות, קרתה בדיוק אותה תקלה, והנה עכשיו אני יכול להתבונן אחורנית ולהגיד שגם בחדר הטיפולים שלי זה קרה.

ועכשיו עם המטפל החדש? הצנזורה הפנימית כבר עובדת. לא ניתן שיפילו אותנו שוב. וישאירו אותנו חשופים ופגועים לבד. נכון. זה גדול עלי, ואולי בגלל זה אני לא יכול לזכור כלום (איך שאני שונא את המשפט הזה, הוא שקרי, ויומרני), אבל איך אפשר לדעת שלא נינטש שוב?

משהו מוטרף לגמרי / דניאלה

אני קצת יותר מאורגנת עם עצמי עכשיו, ורוצה לחזור להודעה המבולבלת של קודם:

הקטע של הרעה והמסוכנת לאחרים, זה משהו שיושב לי בראש כל הזמן. יש לי מיליון  הוכחות איך רק על ידי מחשבות אני יכולה לחסל אנשים. מחשבות רעות, תפילות  שיקרה להם משהו רע, כל מיני כאלה.

בגדול אלה לא המחשבות שלי, אני מספיק בוגרת ורציונלית (אם כי לא בדיוק מאמינה במקריות) כדי להבין שזה לא הולך ככה בחיים – שמבקשים ומישהו מת להם. אני יודעת שאותו חלק בתוכי, שהוא הילדה הקטנה והכועסת והפוגעת, הוא החלק שמאמין בזה. ואני יודעת שלהיות ילדה קטנה זה בשלב מסוים גם להרגיש אומניפוטנטיות. ואני יודעת שחלק מלהיות ילדה קטנה זה ראייה מיסטית של דברים. יודעת הכל, ועדיין זה יושב בפנים ואין לי שום גדר בטחון שתמנע מההרגשה להסתנן אלי ולקחת אותי בת-ערובה.

וזה החיבור לקודם, וגם לעוד יותר קודם. אני יודעת למה אני לא מטלפנת למטפלת שלי כשאני ככה. אני ישר מרגישה את היכולת שלי לפגוע, לחסל, אני פוחדת לעשות לה רע…

… וגם היום – עם כל האהבה יש גם כעס בפנים ותסכול שהיא רק מטפלת. ש- "זו עבודה, לא אהבה". זה ביטוי קורע, אבל הוא באמת חשוב. ואני יודעת ומקבלת, אבל בפנים לא תמיד. זהו, אז יש כעס שתמיד מפחיד אותי נורא בגלל כל מה שכתבתי למעלה.

ויש הרגשה שלי שבנפילות אני בעצם רק מיתחלה, ומחפשת סיבה להתקשר, והכל מניפולציה אחת גדולה, כי היא יודעת לנחם אותי ולחבק אותי במילים ובמבטים שלה. ובזמן ה- ממש טיפול היא אפילו עשתה לי ביקורי בית, ויותר משהרגשתי אז את הדיכאון הרגשתי סחטנית, כי כאילו השגתי מה שרציתי. ברררררררר……..

וגם כשאני באה עם סיפורי "הצלחות", וכאילו, בגלוי, רוצה לשמח אותה כי מגיע לה להיווכח איזו עבודה טובה היא עשתה איתי, גם אז ההרגשה היא שאני רמאית ומחביאה בפנים סיבה אחרת, ואני רק מחפשת הזדמנות לראות אותה מעריכה/אוהבת אותי, או כל מילה אחרת בכיוון של חיים.

… ושוב אני מרגישה מניפולטיבית וסחטנית, והנה, אפילו מטפלת מנוסה ויודעת כמוה, נופלת בפחים שאני טומנת לה.

אז זה הרוע שאני מרגישה נשפך ממני. הרבה רוע שמפחיד אותי וממש משתק. גורם לי להחביא את עצמי. אני מניחה שבעוד כמה ימים אכעס על עצמי על ההודעה הזו…

לבד- טריגר / שרון

… ויודעת שזו לא המציאות, יש לי חברות מדהימות ואת הפורום ואת המטפלת וכולם תומכים ועוזרים, אבל בפנים מרגיש לי הכי לבד בעולם.

אתמול, שעתיים אצל המטפלת, היא מנסה להגיע אליי ואני מתעקשת לא לתת לה לחדור את מעטה החומה, ולא יודעת למה, הרי אני כל כך מאמינה בה ומעריכה אותה, ופתאום כזה ניתוק מולה…

והיא מתעקשת, וזה מכניס אותי לעוד יותר התנגדות, והיא מנסה הכל, ובשכיבה ועוברים לישיבה ולעמידה ושוב לישיבה (הטיפול הוא במגע), וכל הזמן שואלת אותי ממה אני מפחדת, מה אני מפחדת לבטא, ממה אני מתביישת, מה אני חושבת שיקרה אם אני אתן לעצמי להישבר…

והיא עומדת קרובה אליי כל כך, ומחזיקה לי את היד, ואומרת לי שהיא כאן והיא לא תיתן לי ליפול, והיא יכולה להכיל אותי ואת ההתפרקות שלי ואת הכאב, ואני מאמינה לה בכל לבי, ועדיין לא יכולה לתת לה לראות את זה. והיא שמה לי יד על הלחי וחוזרת ואומרת שהיא כאן והיא לא תיתן לי לברוח לניתוק שלי, שאני אפסיק לבהות בתקרה ואסתכל לה בעיניים.

והקרבה הזו, העוטפת, הנוגעת כל כך מזכירה לי את כל החוסר בעבר, את זה שאף אחד לא ראה אותי אף פעם, ופוצעת אותי יותר ויותר.

ואני אומרת לה די, כבר שומעת את מי שאחריי בחוץ, והיא אומרת לי, אני לא מוותרת לך, תחזרי מהניתוק שלך כמה שזה כואב, ולא איכפת לי שיש מישהו בחוץ אני יוצאת ומבטלת אותו וגם את המטופלים הבאים ואת נשארת כאן כל הלילה אם זה מה שצריך…

וחזרתי לי מהניתוק לתוך העיניים שלה, והכל שורף כל כך וכואב והשאלות שלה חוזרות.

ממה אני מפחדת – שכלום לא יהיה בסדר יותר אף פעם, שאני לא יכולה להכיל את כל הכאב הזה, שאני לא אוכל אף פעם לחבר את הראש ולהכיר בפגיעה ושאם אני אוכל, אני לא ארצה להמשיך לחיות.

ממה אני מתביישת – אני מתביישת להישבר ליד אחרים כולל אותה, אני מתביישת ללמוד מחדש בגילי דברים פשוטים שילדים בני 10 יודעים ממזמן, אני מתביישת שגדלתי בתוך משפחה כל כך מעוותת וחולה, אני מתביישת שאני חלק מהמשפחה הזאת עד היום.

מה אני חושבת שיקרה אם אני אשבר – אני חושבת שאני לא אוכל לעלות מהבור הזה חזרה, אני חושבת שאני אשתגע ויאשפזו אותי במחלקה סגורה, אני חושבת שאני לא אצליח להשתלט על עצמי.

לא יודעת מה גרוע יותר, לתת לה להיכנס ולחוות את הכאב המטורף הזה, או לחיות בסיר לחץ של עצבים ולשמור על מינימום תפקוד.

איזה בחירות נהדרות, אבל צריך לבחור, גם חוסר בחירה הוא בחירה כמו שהיא אומרת, אבל לא יודעת כבר מה עדיף…

אוי שרוני / ריישית

מזדהה איתך כל כך.

מבינה את הפחד משיגעון, את המבוכה מהחולשה, את הפחד מהפירוק מהכאב.

לי נראה לי שעדיף להמשיך להסתתר ולחיות במינימום תפקוד, ואולי אני סתם פחדנית.

שרון, מאד מזדהה עם התיאור שלך / נורית

שהקרבה והחום של המטפלת מכאיבים כי הם מדגישים בעוצמה את החסר ואת האין שממנו באת. תקופה ארוכה מאד הרגשתי כך עם הפסיכולוגית שלי בכל פעם שהרגשתי את החום העוטף ואת הביטחון שחוויתי במחיצתה. זה פצע אותי והכאיב בעוצמה שקשה להכיל. רק עכשיו מרגישה את היש הזה בלי להרגיש את האין. זה לוקח זמן.

הפחד מלהישבר כל כך מובן. החרדה שככל שתגעי יותר בפצעים כך הסיכוי שלא תעמדי בכאב גדל. זו אימה מוכרת לרובנו.

מאמינה שתמצאי את הדרך לעבור את זה מבלי להתרסק. לא היית נוגעת בתכנים האלו אם לא היית יכולה להכיל אותם. אני מאד מאמינה שאנחנו לא מעלים ומוציאים תכנים שאנחנו לא מסוגלות להכיל.

הפחד בטיפול./ .. עדי3

אז לא מזמן אחרי תקופה של התלבטות ארוכה… החלטתי שאני הולכת לטיפול… אז כן התחלתי טיפול… עם מטפלת באמת מיוחדת… אבל לא יודעת איך להסביר את זה… ככול שאנחנו מתקדמות בטיפול… יש בי פחד… פחד לגעת במקומות הכואבים שוב. כל פעם מנסה להתחמק. ננעלת. מנסה לבטל.

… לא שזה מתאפשר כי המטפלת לא מוותרת לי… אבל אני לא מבינה למה???

למה אני לא רוצה לעזור לעצמי??? למה הפחד העצום הזה???

בפעם האחרונה שהייתי אצל המטפלת… היא שאלה אותי… למה את בוחרת לעבור את זה לבד? היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא מושיטה לי יד, ואני נותנת לה את היד ובורחת… איך אפשר להסביר שפשוט קשה לייייייייי… לפתוח הכול…

אז ככה / דניאלה

… פחד אחד היה שמתישהו היא תגלה את האמת שמסתתרת מאחורי המסכות שלי ותעיףאותי מכל המדרגות. אפילו בשלב שהאמנתי כבר כמעט לגמרי שהיא באמת אוהבת אותי, היה ברור לי שהיא אוהבת את התרמית, את הדבר המזויף הזה שיושב מולה. כי הרי מי שקרוב אלי ומכיר אותי באמת באמת, לא יכול שלא לשנוא אותי.

פחד שני היה שראיתי אותה כשתיים: היא המטפלת והיא הבן-אדם. כשכבר סמכתי עליה יותר, היה לי מספיק בטחון שה- "מטפלת" לא תפגע בי, אבל היה לי ברור שמתישהו, הבן-אדם שבה כבר לא יוכל לסבול אותי יותר וזה יבוא לביטוי באיזושהי צורה רעה לי ופוגעת. המון פעמים שאלתי אותה כל מיני שאלות בנוסח: "אבל את, כבן אדם, מה את חושבת? מה את מרגישה כלפי כל מה ומי שאני". אז בחוויה שלי זה לא היה קטע של דו-פרצופיות, אלא של שני "אני" שלה.

והיה גם פחד שלישי, של למה היא כל-כך טובה אלי? מה בעצם היא רוצה ממני, ומתי היא כבר תגבה את המחיר, ומה הוא יהיה. ושוב – לא בגלל שהיא מפלצת או משהו כזה, אלא בגלל שככה זה. אין "סתם" להיות טובים אלי.

היה לי בטוח ממש מההתחלה שהיא לא תנצל אותי מינית (למרות שחלקים ממני ממש פחדו גם מזה וביטאו את זה בטיפול), אבל בגלל שהצטרכתי אותה והכוח היה אצלה פחדתי שהיא תכעס עלי או תתייאש ממני, והפחד הכי הכי מוגדר שלי היה שהיא תעיף אותי (כמובן שהוא הלך והתגבר ככל שהתלות גברה).

ונזכרתי בעוד משהו / דניאלה

כתבת על הפחד מניצול כלכלי שלה, ואני לא בדיוק מבינה למה התכוונת, אבל זה הזכיר לי קטע נוסף של פחד שהיה, ועמידה שלי על המשמר. העניין של התשלום – מצד אחד עשה לי רע, כי כל שבוע כשרשמתי את הצ'ק, זה שם לי את המציאות מול העיניים, שהיא לא אמא שלי ושבשבילה זו "עבודה ולא אהבה", וקלקל לי את הפנטזיות. לא שמנע אותן מלהשתולל חופשי, אבל הטקס הזה בסיום הפגישה, של החלפת הצ'קים בקבלות, הרגיש כאילו חטפתי כל פעם מחדש מכה מההכרה שלי, שהחזירה אותי למציאות. מצד שני – זה ריכך קצת את הפחד שהחלק האנושי שלה (שממנו פחדתי) יתגבר על החלק המקצועי.

אז הייתי ממש כפייתית בקשר להקפדה על התשלום. היא ידעה שבגלל שאני לא עובדת יש לי בעיה לשלם ומדי פעם הציעה כל מיני סידורים שיקלו עלי, והנחות, אבל אני סירבתי בעקביות. הייתה פעם שהתברר לי שהיא העלתה את המחיר אבל לא דרשה ממני להוסיף, וכעסתי נורא. ממש התנפלתי עליה. אח"כ הבנתי שזה היה הפחד שלי ממחוות ומ- "טובות" שעושים לי. הייתה לי הרגשה שכל זמן שאני משלמת על כל דקה שלה אני יותר בטוחה שם.

כנ"ל גם לגבי הארכת הפגישות. עם כל כמה שרציתי להישאר שם לא רק עד סוף היום אלא עד סוף החיים, הייתה תקופה ארוכה שזה הפחיד אותי נורא והדרך להתגבר הייתה או לקום ולצאת ממנה בדיוק בזמן או לשלם על הזמן הנוסף. בהמשך הייתי מוכנה לקבל שזה שיקול מקצועי שלה – להמשיך לפעמים את הפגישות מעבר לזמן – ולא איזה תכסיס כדי לדרוש ממני "תמורה" בהמשך.

נאבקת:

ולגבי חרדת נטישה, גם אצלי זה קיים וזה התעורר בעוצמה מאד חזקה לקראת החופשה שלה שהייתה לאחרונה. אבל אני מניחה שהחרדה הזו קיימת בעוד מישורים, רק שכרגע היא פחות על פני השטח. מה שאני כן יודעת, זה שיש לי חרדה שבאיזשהו שלב לא ישתלם לה להחזיק את הקליניקה שלה ובמקרה כזה אני לא עד הסוף בטוחה מה היא תעשה, איזה פתרון היא תמצא כדי להמשיך לראות אותי. כמובן, שמהראש אני יודעת שהיא לא סתם כך תעזוב אותי עד כמה שזה תלוי בה, אבל מהבטן… זה כבר סיפור אחר…

נורית:

נאבקת אני בטוחה שאם המטפלת שלך תצטרך לעזוב את הקליניקה היא לא תנטוש אותך אלא תמצא דרך להמשיך לראות אותך. לפי התיאור שלך אותה ואת טיב הקשר אני בטוחה בזה. אני יודעת שגם את יודעת את זה אבל החרדות שלנו בנושא באות מהבטן ולכן כל כך קשה להלחם בהן…

ועדיין, יש עזיבה ויש עזיבה./ .. אילנה

… יש את העזיבה המניפולטיבית והפוגענית הזו של האמא שתיארת, שכנראה מאוד נהנתה להוציא ממך את רגשות הפחד והפאניקה כשהיא משחקת את העוזבת. לכי תדעי, אולי כשלא התנהגת יפה, היא הרגישה שאת לא אוהבת אותה ואז הייתה חייבת מייד להפיק ממך בכוח את האהבה, לא משנה באיזה מחיר. אז היא רימתה אותך "קצת", לשרת את צרכיה. כן, זה אכזרי, כן, לא עושים את זה לילד – לא משתמשים בו למילוי צרכים והרי את יודעת שזה משהו שכן נעשה שם והרבה ולא רק על ידה.

אבל העזיבה של המטפל או כל דבר שקורה בטיפול, הוא חומר עבודה על העבר, לפחות יכול להיות כזה. הוא יכול לחבר אותך לדברים שההווה עם המטפל מייצג בקשר לעבר וכך להבין ולהשתחרר. המשמעות האמיתית, האובייקטיבית של ביטול פגישות ושינויים בלוח המפגשים אין לה כלום עם העבר מול האמא, מלבד הקשרים שאת עושה בתוכך ואלו יש בהם אוצר של חומר להבנה ועבודה עצמית גדולה.

אז דווקא כשזה עולה, המשהו הכל כך קשה הזה, שווה לדבר עליו עם המטפלת

זה הפחד הכי גדול שלי./ .. מוני

פחד הנטישה או העזיבה. לא מסוגלת להתמודד עם הבלגאנים שזה גורם לי. זו התרסקות ענקית בשבילי. כרגע לא יודעת איך נפטרים מהפחד הזה.

… הסיפור הזה קורה שוב ושוב עם כל מי שאני נותנת לו להיכנס לי קצת לנשמה.

אני תמיד אומרת, שמעט מאד אנשים יכולים לפגוע בי. וזה נכון, כי הרוב לא נמצאים במקום הפגיע ההוא אצלי. אבל אלו שכן… מפחיד… פשוט אימה אמיתית…

עוד פחד / דניאלה

אני יודעת שזו חשיבה לא הכי נכונה בעולם, אבל אני מכירה את עצמי ככה גם מהטיפול. הקטעים הכי קשים לי היו כשהרגשתי שאין משהו קונקרטי לעבוד עליו או שהמטפלת יכלה לעזור לי בו. נורא נורא פחדתי מהימים האלה, שאני מרגישה גמורה וחצי מתה ולא יכולה להגיד כלום חוץ מ- "כואב לי", וכאילו באה סתם. תמיד פחדתי שהמטפלת שלי תעיף אותי כי "צריך לעבוד", וכי היא לא יודעת מה לעשות איתי כשאלה דברים שהיא לא יכולה לעזור. אני מרגישה שמה שעומד בבסיס זה הפחד שאהיה יותר מדי כבדה עליה והיא תתעייף מהקיטורים האינסופיים שלי שלא מובילים
לשום מקום.

אני יודעת שזה קשור מאד מאד לצורך להיות "סופר-בסדר", ולא להעמיס ולא לעייף את האחר שנמצא שם בשבילי. לא מתוך אלטרואיזם אלא מתוך הפחד שאמאס ושיזרקו אותי. לא להביא את האחר למקום שבו הוא ירגיש – אם לא יגיד במפורש – אוקיי, אבל מה היא מצפה ממני? אין לי כבר כוח אליה ולבכיות שלה, שתעוף כבר ממני או לפחות תשתוק. ואיכשהו ה- "בכיות" האלה, שלבטא אותן לא מוליך לשום מקום של עשייה והתקדמות, נראות לי גם כמין ניסיון פאתטי של חיפוש רחמים.

מעוות ולא נכון, אני יודעת. ושריטה קדמונית – אני גם יודעת. ולכן בכל זאת הכרחתי את עצמי לשנות כיוון הפעם, וכן לכתוב וכן לספר. קצת באיחור, אבל עדיין הישג בשבילי – לא להיכנע לגמרי לתכתיבים של אז.

מאד מוכר לי / נאבקת

המצב שאת מתארת מול הפסיכולוגית כרגע – מאד אוהבת אבל רוצה להתרחק.

אצלי זה קורה בד"כ כאשר אני מצד אחד מרגישה שאני מאד זקוקה לפסיכולוגית ושיש לי כמיהות מאד חזקות כלפיה (שרובן לא יכולות להתממש בגלל המגבלות של מסגרת הטיפול) ומצד שני מרגישה שהיא מאד פגעה בי באמירה מסוימת שהיא אמרה (זה יכול להיות משהו שולי יחסית אבל שנתפס אצלי כמשהו מאד מהותי) ואז התגובה שלי היא אכזבה עצומה וכעס ורצון להתרחק ולהתנתק ממנה.

בנוסף, שמתי לב שמשברים כאלה קורים גם כאשר אני לא מצליחה לשתף אותה במשהו מאד טריגרי וקשה, משהו קשה במיוחד, ואז אני מתרחקת, מתנתקת ומוצאת "מתחת לשטיח" משהו שיגרום לי לכעוס על הפסיכולוגית. והכעס הזה כאילו מסתיר או מכסה על הדבר המקורי שהיה לי קשה לספר ומכל זה צומח משבר של התרחקות ורצון להתנתק ממנה.

מה שיכולה לומר לך מעצמי, הוא שבחודשים האחרונים אני מצליחה להחזיר את עצמי לטיפול ולמטפלת כל פעם מחדש למרות התחושות הקשות (והסותרות) כלפי המטפלת תוך כדי המשברים האלה. לא יודעת איך זה קורה, זה ממש לא מתוכנן, אבל פתאום, בתוך ההתרחקות, נוצר מפנה ואני מרגישה שאני כן רוצה להיפגש איתה, ואז מתרחש מין "הפי אנד" כזה של המשבר, שנפתר – אני מספרת לה בדיוק מה חשבתי ומה הרגשתי ולמה נפגעתי ולמה זה התחבר לי ואנחנו מדברות על זה ומבררות את זה – וכל זה עד המשבר הבא… וחוזר חלילה.

התחושה שלי היא שכל משבר כזה, כל מחזור של התנתקות והתקרבות מחודשת, מאפשר לי להתחבר לדברים מאד משמעותיים ובנוסף הוא מעמיק עוד יותר את הקשר עם המטפלת.

רק שיש כאן פרדוקס – שככל שאני מרשה לעצמי להתקרב יותר למטפלת ולהרגיש תלות והזדקקות כלפיה אז אני בעצם מגדילה את הסיכוי להופעה של עוד משברים כאלה, כי המשברים האלה מתאפשרים בזכות השלת ההגנות וההתקרבות למטפלת, בזכות זה שאנחנו מרשות לעצמנו להרגיש רגשות כל-כך עמוקים שמתחברים לנו למקומות קשים ומכאיבים.

אז כנראה שהפרדוקס הזה הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול. ככה לפחות נראה לי.

לא יודעת אם החוויות שלי רלבנטיות למה שאת עוברת כרגע עם המטפלת שלך. אבל בכל מקרה, רציתי לשתף כי זה מאד התחבר לי לרגשות הסותרים שתיארת.

דניאלה יקרה מאוד / ריישית

כותבת את המחשבה הראשונה שעולה לי בראש ואם היא לא טובה לך תזרקי מיד לזבל.

אולי המטפלת כל כך קרובה, מקבלת ונעימה שאם פותחים את נושא האינטימיות זה יכול להתבלבל. האהבה שאת חשה כלפי המטפלת והחברות והערכה עם הרצון מפחיד והחדש באינטימיות.

אולי מי ששמר עליך עד עכשיו שמר עליך גם פה לא לפתוח את הנושא איתה.

שוב, אם זה לא שייך תזרקי.

הכמיהה לאינטימיות והפחד מאינטימיות / דניאלה

… הפחד מניצול מיני של המטפלת היה מאד חזק בפנים – ומסתבר שעדיין – למרות שאני, הבוגרת הרציונלית, הייתי משוכנעת תמיד שאין לו שום בסיס במציאות, ושהמטפלת היא לא "הוא".

ונזכרתי הלילה בהרבה פעמים שניסיתי להסביר איך נפלתי למלכודת של המטפל המנצל. הייתי מוכנה לעשות הכל! כי הצטרכתי אותו כל-כך. ושבמצב הממוטט של אז, אם זו הייתה מטפלת אישה – גם אז הייתי עושה מה שהיא דורשת.

והפחד שנוכח בפנים התברר לי כפחד מפגיעה, מניצול, כמו שעשו כל ה- "הורים" שלי.

הלילה הפחד הזה היה נוכח בעוצמות אדירות – כאילו לא עברתי שום תהליך של התבגרות והתחזקות ובניית אמון ויכולת לסמוך על עצמי שלא אפול שוב לאותו תסריט מוכר. הוא בא מבפנים – רציתי לכתוב 'לא ממני', אבל הוא ממני ועוד איך. וטוב שניתן לו ביטוי הלילה, כי הוא הבהיר לי דברים.

… ועכשיו, אחרי שריישית פתחה לי את פתח ההצצה הזה אל עצמי, זה אומר לי הרבה. זה אומר לי שאני עדיין פוחדת. שכנראה עדיין לא לגמרי סומכת – לא עליה ולא עלי – שלא אגרר לעשות דברים שאני לא רוצה. שעדיין יש בי מי שעושה את החיבור הישן שבין אינטימיות לפגיעה.

כבר רציתי לכתוב תודה ולשגר, ופתאום אני חושבת שאולי ההחלטה לסיים את הטיפול בדיוק בעיתוי הזה, בנקודה הזו, גם היא קשורה איכשהו לפחד הזה. שאולי בפנים כבר התחיל לרחוש הנושא המיני-אינטימי, והיה צריך להרחיק אותה מאיתנו. לפני שתפגע ותנצל ותהרוס הכל.

ואוו, לאיפה זה לוקח אותי… לא שמח לי בכלל

דניאלה./ .. לוסט

אני קוראת את ההודעה הזו ובוכה.

קשה לי להתבטא ואני שונאת את עצמי על זה כל כך אבל מרגישה שמאד מבינה אותך בקטע הזה…

… אני מאד מבינה את הפחד להיפגע גם ממנה. מאד מבינה את ההרגשה של כל כך הזדקקות של להיות מוכנה גם לזה. הולכת עם המשפט הזה שלך והוא כל כך מכאיב. עד כמה כוח יש להם, ואיזה חוסר יש בנו, כל כך עצום החוסר הזה שבשביל למלא אותו מוכנות לגרוע מכל.

מאד מבינה את הפחד שגם היא תהפוך את עורה פתאום וכשזה יגיע לנקודה של המין היא גם תתברר כמנצלת ופוגעת, והקערה תתהפך על פיה. מאד מבינה את הפחד הזה דניאלה יקרה. אולי את מבחן האמון הזה לא העזת לעשות כי הוא הקשה מכולם?

מבינה שקשה קצת יותר עכשיו אבל אני חושבת שהראיה הזו מאד חשובה.

נגעת גם לי במקום כל כך כואב אבל גם אני יודעת כמה שזה חשוב בשבילי להבין את המקום הזה עוד יותר.

איתך.

יותר מידי רלוונטי / ל'

אני פתאום מצאתי את עצמי כל כך זקוקה לה וכל כך קשורה אליה שזה ממש הבהיל לי. ופתאום לא שמתי לב כמה הכמיהה שלי אליה היא כל כך חזקה ועל הנקודה הזו, פתאום יצא לה משפט שהרגיש לי כמו דלי של מים קפואים.

פתאום קלטתי כמה שאני קשורה אליה וכמה שהיא חשובה לי כי אחרת לא הייתי מקדישה אפילו עוד רגע למשפט הזה שלה.

אני פתאום נורא חוששת מהרגשות שלי כלפיה. יש לי חלום שחוזר על עצמו מידי פעם ונדמה לי שסיפרתי עליו כאן אבל עוד לא העזתי לספר לה, שאני אצלה בפגישה וכולי דמעות ובמצב הכי קשה שלי עם העיניים, כרגיל, למטה ואז אני פונה אלי ושואלת "חיבוק?" ופתאום גל של חום עוטף אותי ואני כל כך רוצה אבל אז מתעוררת.

אני יושבת וכותבת עכשיו ופתאום משפט עולה לי לראש: "אני לא סומכת עליך שלא תפגעי בי".

אני עוד מנסה לברר לי את זה. יחד עם כל ההגבלות של הטיפול, כמטפלת, אני מנסה בכל הכוח לדאוג בעצמי לגבולות, ולא סומכת עליה שבשמירה שהיא אחראית עליה על הגבולות שהיא לא תפגע בי בדרך.

בגלל זה לא מסוגלת לשתף אותה כי מפחדת שתגיד משהו שיכאב לי נורא. אולי לשמוע ממנה משהו. כמו אם אני חושבת על זה עכשיו שתבוא ותודיע לי אחרי שאספר לה על החלום, שהיא לעולם לא תחבק אותי. שתגיד את זה על מנת "להרגיע" אותי כביכול שהיא לא תעז לגעת בי אבל אמירה שכזו רק תעשה לי רע. כי אני חושבת שאני נורא רוצה וזקוקה לחיבוק ממנה ולא מעיזה אפילו לבטא את זה.

נאבקת, עכשיו אני חושבת על זה שפה באמת המשבר שלי איתה. מפחדת מלדבר איתה על מה שאני מרגישה כלפיה. מה היא בשבילי. ואז אני עושה את מה שאני תמיד עשיתי עד עכשיו כשמישהו הפך לי קרוב מידי – אני מתרחקת.

מתביישת./ .. ל'

… מתביישת עכשיו להרים לה טלפון.

זה כל כך מורכב וכל כך מסובך.

כי האמת היא שחלק גדול מכל הסיפור הזה, ולמזלי אני מודעת לזה, נובע מהצורך שלי להרחיק את כל מי שמצליח להיות קרוב מידי אלי.

והנה היא, שאין מישהו בעולם שיכול להיות קרוב אלי יותר ממנה, מתקרבת עוד יותר. והגעתי למצב בו אני מפחדת להמשיך הלאה ומפחדת לא פחות מהמקום אליו הגעתי איתה. אני יודעת שכשאחזור מהחופש נשב שוב, ואני לא יכולה "להתחמק" יותר. עולם הדמיון שלי הולך להיסדק איתה. העולם בו אני עדיין ילדה קטנה.

אני מתחילה לחשוב / לוסט

שאולי באמת אני לא מסוגלת לזה.

ללא קשר לאיזה טיפול ומי המטפל, אני פשוט לא יכולה לדברים האלה.

חשבתי שאצל מטפלת אישה אסתכל מייד בעיניים וארגיש קרבה אבל אני מרגישה דחייה ופחד.

אני מקפידה / ריישית

לא להקשר יותר מדי למטפלת, מה שבטוח בטוח.

כבר שנים לא מחפשת אנשים לסמוך עליהם, יודעת שאחרים לא נושאים אותך, ושאתה בעצם לבד.

אז כנראה שהטיפול יצליח כשאלמד את ההפך.

לילה טוב.