peacemeker החדר של

	מאי 2000 בקרוב אפגש עם פקידת הסעד. היא אמרה שהיא חייבת לדווח לחוקרת נוער. אני מאוד מאוד מפחדת ונמצאת בלחץ גדול. כל הדברים הולכים להתפוצץ בבלגאן אדיר ואני אאבד שליטה. אני כל כך רוצה לנסות לדאוג לכולם, ושלכולם יהיה טוב, אבל אני לא מצליחה וטובעת מרוב ניסיונות. אני צריכה להחליט החלטות גדולות בשביל כל כך הרבה אנשים. הדברים אינם שחור ולבן. אנשים אחרים יכולים להיפגע. אינני יודעת כיצד המערכת הקיבוצית תתמודד. בנוסף להכל, אני מאוד דואגת לבנים. אני חושבת שאני, יותר מכל אחד אחר, יכולה להבין עד כמה הדברים מורכבים. זה שקרע לי את הגוף עם מוט מבפנים הוא אותו זה שלמד איתי שעות מתמטיקה בלילות בשל הפחד מהמכות של אביו. זה שמילא את הפה שלי בזרע הוא זה שאביו מתעלל בו. אלו שהשתינו עלי כדי להשפיל אותי כשהייתי קשורה, הם אותם אלה שחיבקתי אותם כשהם השתינו על עצמם מרוב פחד מדברים איומים שהיו במוסד החינוכי. הגוף שלי רוצה כל כך לכעוס, אבל הלב שלי יודע שאסור. המציאות כל כך לא פשוטה. יחד עם כמה שמסובך לחשוב על כל האחרים, זה הרבה יותר קל מלחשוב על עצמי. אין לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם ההר החדש שאני מתחילה לטפס עליו. אני לא חושבת שאני יכולה לספר. נראה לי שאני לא מסוגלת לענות על אף שאלה. כל הדברים מבולבלים לי. האנשים, המקומות, הדברים, המעשים. הכל בלילה אחת בלי סוף ובלי התחלה. אני לא יודעת ממתי אני לא בתולה. אני לא יודעת כמה ולא יודעת איך ולא יודעת מי. אין לי מושג מי היה בתוכי ומי לא. אני מרגישה הרבה יותר זונה מלא לדעת, מאשר מלדעת שחדר מלא בנים השתמש לי בגוף. אני צריכה ללמוד לבי"ס ולא מצליחה. זה מאוד מתסכל אותי. אני מאוד מפחדת ומרגישה מאוד לבד.

יוני 2000 צריך לעשות סדר בבלגאן ולארגן את הכל לפרטי פרטים הכי מזוויעים שקיימים. למצוא להכל הגדרות ומונחים ומילים בעברית שבאמת באמת לא אומרים שום דבר על מה שבאמת קרה והרחתי וראיתי והרגשתי. אבל זאת הדרך היחידה להתמודד עם מה שבאמת קרה ולהבין את הדברים, כדי שאוכל לגדול ולצמוח ולשנות את העולם. אני אצטרך, אם אצליח, להיפגש שוב ושוב עם חוקרת הנוער ולעבור בעצם כל אונס ואונס מחדש. זה תהליך מאוד מאוד קשה. אני מקווה שלא אפול, ושאם אפול, יהיה לי בכוח לקום בשנית. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מה אגיד לפקידת הסעד כאשר היא תשאל מה "בגדול" עברתי. היססתי. אמרתי שאני יודעת מה זה אונס, אבל שאלתי איך אומרים עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד? אז היא ענתה - "אונס קבוצתי". אז שאלתי שוב - "כן, אבל איך אומרים עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד כזה??" אז היא אמרה המון מונחים זוועתיים שלא אומרים שום דבר.


ספטמבר 2000 אני מפחדת מהכל. מכולם. מכל רעש. מכל תנועה. מכל ריח. מכל מראה. אני רוצה לנוח. להיות עטופה בשמיכה רכה רכה. לבנה. בלי כתמים. בתוך מסגרת ברורה שקל להבין. שהכל בה ידוע ופשוט וצפוי מראש. שיהיה לי חם ונעים. ושאני ארגיש בטוח. שאני אשמע רק את הנשימה שלי ודופק שליו ורגוע של ילדות. שלא יחדרו קולות וריחות מבחוץ. שאף אחד לא יוכל לגעת בי ולהכאיב לי. שאני אהיה מוגנת. שאני אישן המון המון, וכשאתעורר אתעורר משמחה, ולא מפחד. ושיהיה לי נעים בגוף. ושאני לא אפחד בכלל.

	ספטמבר 2000 עוד פעם משטרה. שוב ושוב. למה הם בכלל לא ממשים את זכויות הקטין שלי??? עוד פעם מדים , דרגות. עוד פעם רובוטים כחולים עשויי קרח. אותה האימה. אותם המילים שנבחרו בקפידה להכאיב ולזעזע ככל שניתן. אותו ההלם. אותו הפחד לאבד את השפיות בתוך חדר החקירות, מלווה ברצון העז לאבד את השפיות. לאבד הכל. להפסיק להתמודד עם המוות שיש בכל העולם, לפחות עם זה שהשוטרים מנסים כל כך באובססיביות להחדיר לי לכל תא ותא במוח. אמרתי נחרצות שאני לא רוצה להגיש תלונה. בסוף הם עשו ישיבה של כל צוות החקירה. הם החליטו שהם "מורידים הילוך" כי בלעדי הם לא יכולים להתקדם. אני מאוד מצטערת על חוקרת הנוער, שנתנה מעצמה כל כך הרבה בשבילי, ולהבדיל מכל השוטרים, לא התחבאה מאחורי מדים, והייתה לכל אורך הדרך אדם עם רגשות, והיה לה באמת קשה להתמודד עם הדברים שאמרתי, ובאמת היה לה איכפת ממני כאדם וכאישה, ואני מרגישה שאכזבתי אותה, ואת כולם, והכי הכי את עצמי.