הפעם הראשונה הייתה דווקא בחדר השינה. כרגיל הלכתי אליה אחרי בית ספר. היינו בחדר שינה של ההורים שלה. הייתה שם מיטה זוגית גדולה שמולה היה ארון על כל הקיר ועליו עמדה הטלוויזיה והוידיאו. ראינו הקלטה של איזה סדרה ששתינו הפסדנו ביום שלפני. בגרסה הקודמת כתוב שזה היה "צער גידול בנות" אבל אני כבר לא בטוחה. התריסים היו מורדים, חושך מוחלט. אבא שלה בא לראות איתנו. היא הייתה לפני, עם הגב אלי, הוא היה מאחורי, עם הפנים אלי. ידיים התחילו לעבור עלי. הלם טוטאלי. "זה לא קורה לי, זה לא באמת, זה לא מה שאת חושבת שזה". לא דיברתי. הייתי הכי שקטה בעולם. לא רציתי שהיא תדע. לא רציתי להרוס לה את התפיסה שלה על אבא שלה, על זה שהוא מושלם. לא רציתי לפרק משפחה שבמובן מסוים הייתה גם שלי. פלטתי "די" חלוש אחד. אני לא יודעת אם הוא שמע. לא שזה משנה כי המרחק בין לשמוע ולהקשיב הוא גדול מאוד. אני חושבת שניסיתי להזיז לו את הידיים אבל אני לא בטוחה. אני כן זוכרת את תחושת ההתפתלות הזאת, הניסיון להתחמק ממנו בלי לזוז לשום מקום.