שני אבות / לילך

יש לי שני אבות, אחד של בוקר
שקונה לי הכל, מספר סיפורים,
לוקח לטיולים. ואחד של לילה
מפחיד, מכאיב, משפיל.

יש בקרים שאני קמה בשמחה
כי עכשיו הזמן של "אבא של בוקר"
ויש שהגוף לא יכול לשקר,
אני קמה בבוקר ומתביישת מעצמי
כל היום על מה שהיה בלילה.

העניין הוא שאני מרגישה אשמה,
שאני אשמה בכל מה שקורה לי,
ושעדיף שאשתוק.

בגיל עשר אני מגלה מה זה מין אוראלי.
אבא שלי מורה לי לבצע עליו "מציצה".
זה לא בדיוק מתאים למימדי הפה שלי,
מה שלא מפריע לו במיוחד.

חשוב לי מאוד להצליח בכל המשימות
האלה שאבא שלי מטיל עלי,
אני ילדה מאוד הישגית.

וכשאני נחנקת ומקיאה עליו
אני מרגישה מאוד רע עם עצמי
ואני חושבת שאבא צודק
בזה שהוא מאוד כועס עלי.

אני רוצה שאבא פשוט יאהב אותי
ושיפסיק. שישאר לי רק "האבא של בוקר".
אני מנסה לשדר לו בעצם הכל
מהתחלה פחד, שיראה שאני מפחדת,
שאני חסרת אונים. אני מקווה שכך
הוא יפסיק. אבל הוא לא מפסיק.

אחר-כך אני מנסה לרצות אותו,
אני מבצעת את המשימות בדרך הטובה
ביותר. זה לא עושה עליו רושם
ולא מחניף לו, הוא רק משתכלל
מהתעללות, לאונס, להשפלה.

אני מנסה להראות לו שאני...שאני מתה.
אני פשוט שוכבת כמו מתה ונותת לו
לעשות מה שהוא רוצה, אבל
גם זה לא עובד.

בגיל ההתבגרות כשלכל הבנות יש חברים
או פנטזיות עליהם, אבא שלי
מנסה לשחק את תפקיד המאהב
הוא אונס אותי תוך כדי שהוא שואל:
"את אוהבת אותי, נכון שאת אוהבת אותי?"
הוא נכנס לי גם לתוך הפנטזיות.

אני רוצה חבר, אהבה,
והוא יודע שאני רוצה
את הדברים האלה ומנצל את זה.

כאן כבר אני מרגישה שאני משתגעת.
ברגע שהוא חודר לי לפנטזיה ומעוות
אותה כבר לא נשאר לי כלום.
הוא רצח את הכל.
אני נסגרת בעצמי. ויתרתי על
הרגש. על השפיות. לא איכפת לי מכלום.
אני שונאת את עצמי. אני
רוצה למות.

האבא של הבוקר והאבא של הלילה מתערבבים
אני מוצאת את עצמי שונאת אותו.

יש ילדים שיש להם מפלצת מתחת למיטה
לי יש את אבא שלי.