מאת אן ריילי (Mary Anne Reilly)

לעתים כה תכופות כרוכים סיפוריהן של ניצולות ביותר מאשר קורבנות מסוג אחד. מחקרים רבים מגלים, למעשה, שאחוז ניכר מבין הנשים המוכות, הנמלטות, קורבנות אונס, פרוצות, אסירות ומחוסרות הבית עברו בילדותן פגיעה גופנית ו/או מינית.

אישה אחת, למשל, נזכרת שיצרה קשר עם חברה הראשון בהיותה בת 15, אף שידעה כי ניסה לדרוס במכונית המשפחתית את חברתו הקודמת. בעקבות הקשר אתו היו לה עוד כמה קשרים פוגעים, כולל נישואים שתמו רק כשהיא ובעלה אושפזו בבתי חולים
פסיכיאטריים ויצאו מהם.

ואז החל חבר חדש להכות אותה. "בהתחלה הוא הכה אותי בפנים ככה, בגב היד", היא אומרת, ומוסיפה שמאז "נשכו אותי, בעטו בי, חנקו אותי והשליכו אותי. הייתי צריכה יותר משש שנים כדי לצאת מזה".

מצבה אינו ייחודי. שילדס והרמק (Shields and Hermeke) (1988) למשל, גילו ש33% – מאוכלוסיית המחקר שלהם, נשים שבעליהן הכו אותן, נפגעו גם מינית בילדותן מבן משפחה.

ונדיטה נלסון, (Vednita Nelson) יועצת בארגון הפועל למען פרוצות המנסות לצאת ממעגל הזנות, קובעת כי למעלה מ-80% מהפונות לעזרתה היו בילדותן קורבנות לפגיעה מינית. ומקסין האריס, פסיכולוגית קלינית שעובדת עם מחוסרי בתים בוושינגטון די.סי מעריכה שלמעלה מ-50% מהנשים שהיא רואה בקביעות נפגעו בילדות פגיעה מינית ו/או גופנית.

מה פירוש המושג "קורבנות נשנית"?

חוקרים, מטפלים וניצולות, מרבים לדון בשאלה מהי קורבנות נשנית, מדוע היא מתרחשת, מה באמת הקשר בין היסטוריה של פגיעה מינית לקורבנות, ומה אפשר לעשות כדי למנוע אותה.

במונח "קורבנות נשנית" אפשר אולי להשתמש כדי לתאר סדרת אירועים טראומטיים שחווה אדם אחד לאורך חייו. למשל, ילד או ילדה מותקפים בידי הורה, ואז בידי כמה דמויות סמכותיות, אחרי כן בידי בן זוג ו/או אנשים זרים, ולבסוף בידי "מטפלים", לאחר שהקורבן מזדקן.

גם את האורח שבו מטפלים מוסדות חברתיים רבים בקורבנות אחרי תקיפה אפשר לכנות קורבנות נשנית. תומכיהם של קורבנות טוענים למשל שהטקטיקות שעורכי דין נוקטים תכופות כדי לפגוע באמינותם של קורבנות אונס והטרדה מינית, למשל כשמאשימים את הקורבן בשקר, או בכך שהביא על עצמו את התקיפה, הן דוגמאות לקורבנות נשנית.

דוגמאות נוספות לקורבנות "משנית" או "מערכתית" אינן מכוונות עד כדי כך. פסיכיאטרית מווירג'יניה, גו'אן טרקס (Joan Turkus), מציינת כי מאחר שאין מודעות מוסדית ומקצועית לסוגיות הכרוכות בפגיעה בילדים, "אין מבינים כיאות את הקורבנות" והם אינם "זוכים" "לטיפול שהם זקוקים לו", אך אין פוגעים בהם בכוונה. אף על פי כן כשזה קורה, למשל בבתי משפט, במרפאות שבהן נערכות בדיקות רפואיות, ובאולמות שימוע וחקיקה ברחבי המדינה, הקורבנות מרגישים פגיעה נשנית.

התגובות השליליות שזוכים להן הקורבנות ממי שהיו פעם ידידים ומבני משפחה אחרי שהם חושפים את סוד הפגיעה יכולות גם הן להיות "קורבנות נשנית". לאמיתו של דבר, אמירות כמו "את מטורפת", ו- "ודאי רצית בכך", הן מן הסתם הקורבנות הנשנית הנפוצה ביותר.

המיתוסים הסובבים את התנהגותם של קורבנות

תגובות כאלה מראות עד כמה חלחלו חלק מהמיתוסים הנוגעים בפגיעה ובקורבנות. ומחקרים "אמפיריים" תרמו לכך.

למשל בספר "אונס, גילוי עריות והטרדה מינית" מציינות המחברות קתרין קואינה (Kathryn Quina) וננסי קרסלון (Nancy Carlson) שחיבורו של זיגמונד פרויד "ילדים מפתים" שלט במחקרים על קורבנות שנערכו לפני שנת 1974. מחקר אחד (Bender, 1937 & Blau) תיאר ילדים קורבנות כבעלי אישיות פתיינית, שנושאים באחריות מסוימת למגע המיני עם בוגרים. הילדים הללו, סיכם המחקר, רק "עשו רציונליזציה" להתנהגותם כשטענו ששיתפו פעולה רק משום שפחדו.

הפסיכואליטיקנית הפרוידיאנית הלן דויטש (Helene Deutsch) חשבה אחרת. התיאוריה שלה הייתה ש- "נשים אמיתיות" אינן אלא מזוכיסטיות, המועדות לחפש הנאה באמצעות כאב. לפי המיתוס הזה, "קורבנות" חיונית לנשים בנות כל גיל שהוא, לשם סיפוק המיניות. הפרשנות שתיאוריה זאת זכתה לה הייתה, שלא רק שנשים רוצות במין אלים, הן פשוט זקוקות לו.

"תיאורית הפיתוי" הפרוידיאנית שזכתה בעבר לתהילה, הולידה מיתוסים רבים, והתירה לחברה לסבור שמקרים של תקיפה מינית אינם אלא פנטזיות היסטריות. כך נפתחה הדלת להשקפה כאילו הקורבנות אינן אלא נשמות שוגות הזקוקות לחמלה, ולא אנשים אמיצים הזקוקים לתמיכה.

ושוב, מיתוס אחר שטען כי אנשים "בעלי מוסריות מהוגנת" אינם מותקפים, ורק אלה שיש בהם "פגם כלשהו" או "רוע מסוים" "מושכים" או נמשכים לאנשים אלימים. במקום ובאופן כלשהו, טוענת התיאוריה הזאת, גרמו הקורבנות לאלימות שפגעה בהם.

מדוע מתרחשת קורבנות נשנית

תהיה הפופולריות של הניתוחים הללו אשר תהיה, אף אחת מהן לא עמדה בניסיון הבדיקה האמפירית. ובעוד שכמה השקפות התפתחו ובאו במקום המיתוסים הנושנים הללו, לא הופיעה אף אחת שמסבירה במלואה מדוע קורבנות מוצאים את עצמם לעתים
תכופות לאורך חייהם במצב של קורבנות נשנית. השקפה אחת קובעת שאם אדם הכיר רק פגיעה, קשה לו לדמיין חיים אחרים. "פגיעה חוזרת בילדות", אומרת מקסין האריס (Maxine Harris), "מלמדת אותך לחשוב שכאלה הם החיים, וכאלה הם אמורים להיות".

השקפה אחרת, שהדים לה אפשר למצוא במחקרו של ריצ'רד קלפט (Richard Kluft) במחקרו העוסק בניצולים שנפגעו על ידי מטפלים, טוענת כי את הילדים שנפגעו מינית "מלמדים בעקביות להתעלם מהצרכים של עצמם, ובכך הם פגיעים וחשופים יותר לפגיעה בנסיבות שונות". לאור ההשקפה הזאת אפשר לראות בגורלן של נשים מוכות ושל קורבנות אונס למשל תוצאה הגיונית של קורבנות בגיל צעיר, ולאו תוצאה של "שיפוט לקוי".

קלינאים אחדים מציינים גם את הנטייה "לגלם מחדש" עם אדם אחר את הטראומה שחווה האדם מידי מישהו שפגע בו בגיל צעיר. ההתנהגות הזאת מיוחסת לאמונה, אף אם אינה מודעת, ש- "הפעם הדברים יתנהלו טוב יותר". וכך מוצאים את עצמם הניצולים מעורבים בקשרים או במצבים פוגעים או "לא נאותים", ואינם מבינים כיצד או מדוע הגיעו לשם.

סיבה נוספת היא כלכלית. "אם אישה מרוויחה רק $370 בחודש, היא אינה מסוגלת למצוא דירה בסביבה טובה ובטוחה", אומרת האריס. היא בסיכון גבוה (לקורבנות נשנית), בשל מצבה הכלכלי".

גורם נוסף התורם לקורבנות נשנית הוא העובדה שהפגיעה היא בעיה חברתית נפוצה. כפי שמראות סטטיסטיקות, ניצולי פגיעה מינית בילדות בלבד מונים עשרות מיליונים ברחבי ארצות הברית. לכן לא קשה להסיק שקורבנות, וקורבנות נשנית בצורותיה הרבות, משפיעה על חייהם של אנשים רבים באוכלוסייה, יהיו אמצעי הזהירות שרבים יכולים לנקוט, ואף עושים זאת, כדי להתגונן.

מנהלת של מעון לנשים מוכות בפלורידה, לינדה אוסמנדסון (Linda Osmundson) אמרה: "כל עוד יש לנו חברה שמתירה אונס ומכות, כל עוד הסוגיות הכרוכות בכוח קיימות כאן, בין אם זה בפאלם ביץ', בוורלי הילס או וושינגטון די.סי, הבעיה תיוותר".

קישור בין פגיעה בעבר ובהווה

ההסברים לקורבנות הנשנית רבים ומגוונים, אבל אין כל ויכוח באשר לעלותה הגבוהה לאנשים פרטיים ולחברה. לאמיתו של דבר, סבורים שקורבנות נשנית עולה הרבה לפרט בחברה, בשל עלותם של טיפולים רפואיים, משפטיים ופסיכולוגיים, וסבורים שהמחיר
שהחברה משלמת על השירותים החברתיים, הרפואיים ושאר השירותים הנלווים, גבוה מאוד.

אבל את העלויות הללו מעולם לא חישבו. גם משום שחלקים גדולים בחברה חייבים עדיין להבין את הקשר הישיר או העקיף שקיים לא רק בין סוגים שונים של קורבנות, אלא גם בין קורבנות נשנית ומארג התופעות שאנחנו מכנים "בעיות חברתיות".

מבחינתם של ניצולים שנזכרים לראשונה בפגיעה אחרי שאנס אותם אדם זר, או אלה שרואים את הקשר בין השנים שבהן "טיפלו" בלקוחות בחדרים בבתי מלון לבין התקופה שבה נתנו סקס בתמורה לתשומת לב הורית, היעדר קשר כזה עשוי להיראות אבסורדי. ועם זאת, הוא נעדר. רשויות רבות המעניקות שירותים לנשים מוכות, למשל, אינן מקשרות בעקביות סוגיות הנוגעות בפגיעה בילדות עם נפגעות בוגרות.

"תלוי מי נמצא שם", אומרת ב' ג' ברייסון (B.J. Bryson), שניהלה בעבר מעון לנשים מוכות ועומדת עתה בראש מועצת המנהלים של הוועד הלאומי למאבק באלימות נגד נשים. "באטלנטה", היא אומרת, "בין האנשים שניהלו קבוצת תמיכה הייתה ניצולה, לכן עסקו בכך בלי הרף".

מעונות רבים לנשים מוכות עוסקים אמנם בפגיעה מינית בילדים. דלה יוז (Della Hughes), מנהלת של רשת לאומית לעזרה לבני נוער שברחו מהבית, המונה 900 חברים, מתארת כך את הקשר: "לרוע המזל, רובינו לא מזהים את ההיסטוריה השוכנת בחובו של הכעס, וכי הכעס משרת מטרות בריאות. אנו נוטים לחילופין לגרום לקורבנות נוספת של הצעירים הללו בכך שאנחנו מאשימים אותם בכך שהם חצופים ופוגעים באחרים".

"אם לא מטפלים בכאב הזה", היא כותבת, "הוא מלווה אותם לאורך חייהם הבוגרים. הצעירים הללו ימשיכו לחפש דרכים כדי לחיות מחדש את הכאב. זה יכול להביא להחלטה לגור ברחוב, להשתמש באלכוהול ובסמים אחרים, לחפש קשרים מיניים מזדמנים בניסיון להימנע מאינטימיות, ינסו להתאבד או ינקטו התנהגויות הרסניות אחרות".

ובמקומות אחדים במדינה, ארגונים המייצגים ניצולים וקורבנות אחרים של אלימות משפחתית ותקיפה מינית התאחדו כדי לחנך את עצמם ואת הציבור בנוגע לסוגיות הללו. במחוז קולומביה, למשל, סייעו לאחרונה חברים בארגון של בוגרים שהותקפו בילדותם לארגונים מקומיים הנאבקים נגד הטרדה מינית.

לדבריה של הולי פרויט (Holly Pruitt), ניצולה ומנהלת איגוד הפועל נגד אלימות מינית ואלימות במשפחה, "אחרי שהם הבינו שמדובר בסיכון גופני (של עובדים במפעל) ובשיתוף פעולה של האיגוד עם הפוגע, הם הגישו תביעה נגד החברה והאיגוד".

מדוע לא טיפלו עד כה בסוגיות הכרוכות בקורבנות נשנית

ישנן סיבות אחדות לדרגות ההכרות השונות שיש לספקי שירותים עם סוגיות של קורבנות נשנית. דניס שניידר (Denise Snyder), מנהלת מרכז סיוע לקורבנות אונס ובעבר מנהלת של מקלט לנפגעות מדברת על כמה מהן:

"הייתה התנגדות בקרב מנהלים ומפקחים ]לשאול שאלות הנוגעות בהיסטוריה של פגיעה מינית בילדות"[, היא נזכרת. "הסיבה שציינו להתנגדותם לשאול שאלות אלה במהלך הראיון המקדים הייתה, שמצבם של הנשים לא טוב מספיק, שאין הבנה ויחסי קרבה…" אבל זה לא מסביר מדוע סוגיות כאלה אינן מועלות אחרי שהקורבן חיה זמן מה במקלט, או משתתפת בקבוצת תמיכה. "קשה להניח", ממשיכה שניידר ואומרת, "שרק משום שהיועצים ואנשי הצוות מרגישים בנוח בנוגע לנושאים הקשורים באלימות במשפחה, נוח להם גם לעסוק בפגיעה מינית. אחדים אומרים לעצמם, "אלוהים, אם אפתח את קופת השרצים הזאת, אין לי כישורים, ידע וזמן לטפל  בסוגיות האחרות".

אבל שניידר מציינת שההימנעות מהנגיעה בסוגיות הללו עלולה לפגוע במאמציהם של הקורבנות לשפר את חייהם. "אם לא מקשרים בין הדברים הללו, קשה להחלים", היא אומרת.

מנהלי מקלטים אחדים מודים שיש מקום ללימוד ולשיתוף פעולה רבים יותר בנוגע לפגיעה. ונראה שהם מבקשים להמשיך ולבחון את הסוגיות הקשורות בפגיעה בילדים.

"האם חסר לנו מרכיב חשוב מאוד אם איננו בוחנים את כל הדינמיקה של הפגיעה? האם אחוז הניצולים שסובלים מקורבנות נשנית בשלב מאוחר יותר בחיים באמת כה גבוה?" תוהה לינדה וויט (Linda White), מנהלת מעון בוויסקונסין ואישה מוכה בעבר. היא דוגלת בכך שאנשים יוסיפו וילמדו על פגיעה מינית בילדים וקורבנות נשנית, ואומרת שזה מעניק לפונים "הזדמנות להתמודד עם  משהו שעליהם להתמודד אתו".

לין קופן (Lynn Copen), בעבר קצינת משטרה ומנהלת חדר מיון חירום, משוכנעת, שעלות הקישור בין חוויות פגיעה בילדות וקורבנות בבגרות גבוהה. באחת עשרה שנות פעילותה היא עזרה לקורבנות של סוגי פשיעה שונים. זמן רב לא הייתה מסוגלת להעלות את האפשרות שמדובר בפגיעה בילדות, אלא אם הפונה ציין זאת בעצמו.

"במקרים רבים שהצטערתי על כך שלא שאלתי אותן ישירות", היא אומרת על הנשים שטיפלה בהן בעבר. "חשדתי, ועכשיו כבר לא אדע לעולם". כיום היא כן שואלת שאלות כאלה, ולהוטה לדעת איך לספק שירותים ממוקדים יותר לאנשים שהיא משרתת אותם.

מה אפשר לעשות עכשיו?

מה אפשר לעשות כדי לספק את השירות החיוני? ניצולים ונותני שירות מציעים כמה חלופות.

קודם כל, ניצולים מרגישים שחשוב מאוד שלא רק שאנשי מקצוע ומוסדות יראו את הקשר בין ההיסטוריה של הפגיעה המינית ביחד והקורבנות הנשנית, אלא שגם יעבירו את הקשר הזה אל הקורבנות.

"כשהייתי בת 17", נזכרת ניצולה אחת, "ובני משפחתי ואני היינו בטיפול, האשמתי את אבי בכך שהוא 'מתעניין בי'. המטפל לא הזכיר את זה שוב והעניין נסגר".

חולף זמן, כמובן, עד שניצולים מסוגלים להתמודד עם עברם, אפילו כאשר העלו באוזניהם את האפשרות שהייתה פגיעה. עובדת במרכז לסיוע במשבר, למשל, ניסתה במשך שנים לפתור את בעיית המיגרנות שלה. אבל החלה להיזכר בפגיעה שעברה בעצמה רק אחרי שנודע לה שבעלה לשעבר (אביהם) פגע בילדיה, כמו גם אביה (סבם).

בהיותה למודת מאבקים משפטיים פליליים ואזרחיים שהביאו לשינויים בחוקים הקשורים בפגיעה בילדים, אומרת ג'ונסון: "אסור שאף אדם ייאלץ לעבור בדרך שאני נאלצתי לצעוד בה כדי להגיע אל הצדק. החברה חייבת להתעורר ולשנות את המערכת. אסור שתרפיסטים יטפלו במקרים של תקיפה מינית אם לא עברו הכשרה מתאימה. אסור שעורכי דין יעבדו על תיקים אם לא ילמדו אותם את הסוגיות הללו. שופטים חייבים ללמוד זאת".

"ההכשרה היא למעשה המפתח לכל העניין", אומרת דניס שניידר. "הכשרה רחבה הנערכת במהלך ההתמחות". זאת חייבת לכלול הכול, החל במידע בסיסי על תקיפה מינית ועד ההבנה כיצד סוגיות אחרות, למשל השימוש בסמים, יכולות להצביע על קיומה של
טראומה בילדות או בבגרות".

בעיני אחרים המחקר וההכשרה חיוניים לפתירת הבעיות הללו. "יש לערוך מחקרים רבים יותר העוסקים בדינמיקה של הזנות", אומרת ונדיטה נלסון ( Nelson Vednita). "הם צריכים להיות חלק מתפקידו של מרכז טיפולי ושל מרכזי שיקום העוסקים בפגיעה מינית –  להבין את דחיפות, להיות מעורבים".

B.J. Bryson מציעה זווית אישית לדרך שבה אפשר לספק שירות משופר: "בתנועת הנשים יש קורבנות וניצולות רבות. עלינו להתחיל עם אלה שמעניקים שירות. עלינו לספק, כחלק מההכשרה, נכונות לאפשר לאנשים לומר מה קרה להם. זה מעורר גם באחרים את היכולת לעשות זאת".

שינוי המדיניות הציבורית

אף על פי שהמאמצים לשרטט את הקשר שבין פגיעה בילדות לבין קורבנות בהמשך החיים רק מתחילים בתחומים מסוימים, יש חוקרים ומעניקי שירות המאמינים שכבר הגיעה העת לבחון את ההשפעה שיכולה להיות לעבודתם על המדיניות הציבורית.

לאנדראה סדלק (Andrea Sedlak), מנהלת פרויקטים בחברה למחקרים במרילנד, יש היכולת לחשוב על דברים מעין אלה. היא מנהלת מחקר במימון ממשלתי העוסק בצעירים שנמלטו מבתיהם ושואל אותם שאלות הקשורות בפגיעה מינית בילדות.

כמו אחרים המעורבים בעבודה הזאת, מתחרה סדלק במגוון של ארגונים הנתמכים במימון ציבורי. היא אומרת שהדרך היעילה ביותר להשיג נתונים רבים יותר הקשורים בקורבנות משנית ובסופו של דבר להעניק שירות משופר לקורבנות, איננה רק בהתמקדות בסוגי קורבנות שונים. לטענתה זה בלבד לא יביא לכך שקובעי מדיניות יתמקדו בסוגיות של קורבנות נשנית בעיקר כשהם מממנים תוכניות למתן שירותים חברתיים שגם כך נדירות.

ייתכן אם כן שיש צורך להראות לקובעי המדיניות שקורבנות שזוכים למערך תמיכה וטיפול רחבים יותר (כולל טיפול בטראומה שגרמה פגיעה בילדות), יזדקקו בסופו של דבר לשירותים מעטים יותר – ויעלו פחות למשלם המסים – מאשר אלה שאינם מקבלים תמיכה וטיפול מעין אלה. ברגע שזה יקרה, יוכלו להתחיל להתרחש שינויים במדיניות הנוגעת בקורבנות נשנית.

המאמר תורגם על ידי bittersweet מתוך האתר הבא:
http://movingforward.org/v1n6-cover.html

כל הזכויות על מאמר זה שמורות לאתר Moving Forward, Inc. בכפוף לאמור להלן:
,Moving Forward, Inc. hereby provides limited permission for the user of this site to reproduce
part or all of (and for such personal use only) retransmit or reprint for such user's own personal use
any document on this site as long as the copyright notice and permission notice contained in such
document or portion thereof is included in such reproduction, retransmission or reprinting. All other
reproduction, retransmission, or reprinting of all or part of any document found on this site is
expressly prohibited, unless Moving Forward, Inc. has expressly granted its prior written consent to so
.reproduce, retransmit, or reprint the material. All other rights reserved