מאת שרי עוז

טיוטת פרק 3 של ספר שנמצא בעבודה, סוגיות התמודדות עם התעללות מינית בילדות, מיועד למטופלים.

מאת שרי עוז,M.Sc , מטפלת משפחתית ומטפלת בנפגעי טראומות, מנהלת מכון "איתן".
כל הזכויות שמורות לשרי עוז ©.

שורדי התעללות מינית בילדות פונים לטיפול כשבפיהם קשת רחבה של תלונות בכסות מגוונת. חלקם אמנם מגיעים לטיפול עם ביטוי ישיר של זיכרונות מההתעללות, ושאיפה ברורה ונחושה לקבל עזרה בהתגברות על החורבן שהותירה בהם; אחרים עשויים שלא לזכור שעברו התעללות, או שהם פוחדים מדי או מרגישים מושפלים מכדי לדון בכך בצורה פתוחה וגלויה. הם יכולים להכריז שהם זקוקים לעזרה בהתמודדות עם בעיות בקשרים אינטימיים, או עם מכאובים פסיכוסומטיים, או בבקשת עזרה בהורות. לחילופין, יתכן והם לא יוכלו להצביע על שום דבר ספציפי מעבר לתחושה כללית של חוסר סיפוק מהחיים. חלק מהשורדים מבקשים עזרה בגלל בעיות חמורות כמו התמכרויות, התנהגויות כפייתיות, דיכאון, אובדנות, או פוביות. ללא קשר למה שהביא אותם לקליניקה, הנתיב המוביל להחלמה הינו זהה. הפרק הנוכחי יעסוק בנתיב הזה.

מפת התהליך הטיפולי

שלבי ההחלמה מהתעללות מינית בילדות מוצגים באופן סכמאטי באיור המצורף. אנו נתייחס למפה זו באמצעות הדיון על התהליך הטיפולי.

בעזרת שימוש במטאפורה של מפה, אנחנו יכולים להשוות את תהליך ההחלמה למסע ברכב למקום בלתי מוכר. אנחנו יודעים מהיכן אנו יוצאים לדרך ואנחנו יודעים מה נקודת היעד שלנו, אבל איננו בטוחים באשר למסלול אותו עלינו לעבור כדי להגיע לשם, וכן איננו יודעים במדויק במה ניתקל במהלך המסע או בנקודת הסיום שלו. כדי למצוא את דרכנו, אנו משתמשים במפה. מובן מאליו שאיננו יכולים לדלג מנקודת המוצא ישירות לנקודת היעד; עלינו לעבור את כל אורכו של המסלול. ישנן תחנות בדרך, חלקן לתדלוק ולהתרעננות. זהו מסע של גילוי, ומה שהשורד/ת מגלה במהלכו זה את עצמו/ה.

המסע הזה אינו מסע תענוגות. הוא אינו קל. מרבית האנשים אינם עוברים אותו במהלך אחד של "זבנג" וגמרנו. חלקם מתחילים את התהליך עם מטפל אחד, ממשיכים אותו עם אחר – לפעמים עם מספר מטפלים שונים או שיטות טיפול שונות. יש יותר מדרך אחת לפסוע בעקבות המפה.

נקודת ההתחלה: סוגיות אמון

כאשר אנחנו נרשמים לשייט-חופים, אנחנו סומכים על מילתו של סוכן הנסיעות שאכן קיימת אוניה שתשייט ותגיע לכל אותם המקומות המצוינים בתכנית הטיול, שהכרטיסים שנמכרו לנו יוכרו בנקודת העלייה לאוניה, ושהמדריך על הסיפון אכן מכיר את המקומות בהם נבקר. כאשר אנחנו קונים מוצר בחנות, אנחנו סומכים על המילה של המוכר ועל הכתוב על-גבי האריזה – שהמוצר אכן יעשה את מה שהוא מצהיר עליו. כאשר אנחנו נרשמים לקורס ללימוד שפה זרה, אנחנו סומכים על כך שהמורה באמת בקיא בשפה ושהוא בעל הכישורים הנדרשים כדי לעזור לנו ללמוד אותה. למרות זאת, לעיתים ההבטחות אינן מקוימות ואיננו מקבלים את מה שציפינו לקבל. במקרה כזה, יש לנו בפני מי להתלונן ואולי, לקבל החזר או פיצוי כלשהו על ה"פגיעה".

בכל מקרה, לתהליך הטיפולי אין מסלול מסע מפורט, אין הוראות שימוש על גבי האריזה ולא קלטות בשפה החדשה – אליהן נוכל להשוות את המנחה/מורה שלנו. בטיפול, המטופל קונה את שירותיו של מי שמציג עצמו כמומחה, והמוצר שהוא מוכר הינו הקשר הטיפולי. הקשר הזה מושווה לאוניית טיולים המשייטת בין נמלים שונים, בדרכה ליעד הסופי של בריאות נפשית ותחושת רווחה. במציאות, חוזרת אניית הטיולים בסופו של דבר לנמל המוצא, וזו נקודה מעניינת. למעשה, התהליך הטיפולי חוזר אף הוא לנמל המוצא; כלומר – הפרט אינו הופך באורח פלא לאישיות שונה לחלוטין, כי אם מועשר על-ידי התהליך, ומרגיש יותר חופשי להיות הוא עצמו, ללא המשקל הכבד של הטראומה אותו נשא על עצמו עד אז כל הזמן.

מטופלים עשויים לבטוח בדיפלומות התלויות על הקיר ובכישוריו המקצועיים של המטפל. החברה מעודדת זאת ע"י הכבוד שהיא מעתירה על המקצועות המרפאים – בין אם הם בתחום הרפואה או בריאות הנפש. כך פוגשים שורדי התעללות בילדות במטפל, כשברקע קיימת מראש הערכה חברתית כלפיו. למרות זאת, שורדים מגיעים לטיפול עם נטייה מובנית – או לתת אמון בלתי מסויג במטפל, או אי-יכולת קיצונית לתת אמון. מעט מאד קיים בתווך; היה טוב יותר לו המטופלים היו רוצים לבטוח ולתת אמון, ויחד עם זאת מסוגלים לשפוט באם מטפל מסוים זה או אחר אכן ראוי לכך.

כיצד אמורים שורדי התעללות מינית לשפוט מי ראוי לאמון? אחרי הכל, בדיוק אותם מבוגרים שהיו אמורים לגונן עליהם הם אלה שבגדו בהם, בין אם ההתעללות אירעה בין כותלי הבית ובין אם לאו. כשהבית אינו מקום בטוח – או משום שהילד נתון בו להתעללות, או משום שהוא אינו יכול לדבר על התעללות שמתבצעת בו במקום אחר, עם איזושהי תקווה שיקשיבו לו ויגנו עליו (במילים אחרות, הילד סובל מהזנחה רגשית לכל הפחות), אזי חייב הילד למצוא דרך כלשהי לפתור את בעיית היעדר מבוגר עליו ניתן להישען. פתרון הדילמה הזו הוא או להחליט שאי אפשר לבטוח באף אחד ולהפוך בטרם עת למי שמספק את צרכיו בעצמו, או להחליט להמשיך לקוות שהמבוגרים "יתעשתו", ולדבוק במתעללים או במזניחים עד שזה יקרה. כל פתרון בו יבחר הפרט, יהיה הדפוס עליו יחזור לאורך חייו – עם מבוגרים אחרים במשפחה, עם מורים, עם מטפלים, עם בני זוג וכו'.
לפיכך, המשימה הראשונה בטיפול היא לקבוע את היסודות עליהם ייבנו יחסי אמון בין המטופל למטפל. זה נעשה תוך כדי השלבים הראשונים בהם משתפים המטופלים את המטפל בסיפור חייהם: הרקע משפחתי, המצב הנוכחי כולל תעסוקה, יחסים זוגיים, ילדים (אם יש), חברויות, סימפטומים וההבנה שלהם את הבעיה שלהם. מטופלים ערים לאופן בו מתייחס המטפל אליהם ולאינפורמציה שנחשפת בפניו. האם המטפל מקשיב בכבוד? האם המטפל שיפוטי? האם המטפל קר או אמפתי? כיצד אני מרגיש בחדר יחד עם המטפל?

למרות זאת, לשורדי התעללות יש קושי להעריך את תחושותיהם לגבי המטפל. אחרי הכל, כילדים הם הונחו להאמין שאין הם יכולים לבטוח בתחושות שלהם עצמם: יתכן והמתעלל אמר להם כי מה שקורה הוא אהבה ולכן אינו רע והכל בסדר. יתכן וההורה הלא-מתעלל אמר: "הדוד שלך לא היה עושה דבר כזה! בטח לא הבנת." כך קורה שמטופלים אשר ויתרו כליל על האמון והחליטו שאף אחד אינו ראוי לאמון שלהם, מצפים להתאכזב שוב ושוב, ועדיין הם משוועים לכך שיהיו מסוגלים להרפות ולסמוך על בן-אדם אחר שידאג להם. ומטופלים שמאמינים באופן עיוור צריכים ללמוד לעכב את מתן האמון האבסולוטי ובמקום זאת – לבחון האם ועד כמה ראוי האחר לאמון. המטפל הראוי-לאמון מכיר את העמדות הקוטביות הללו של שורדי התעללות, ומעודד כל מטופל לאתגר את גישתו שלו כלפי סוגיית האמון. המטפל הראוי מצפה לעמוד למבחן מתמשך.

אמון אינו מצרך, אשר ברגע שנרכש נשאר שם בקביעות. בכל שלב חדש בטיפול יבחנו המטופלים את המטפל שוב ושוב, כדי להיות בטוחים ביכולתו להובילם בבטחה לאורך מסלול האתגרים שעדיין מצפים להם.

חשוב לציין שלא כל המטפלים ראויים לאמון. ישנם מטפלים לא אתיים כשם שישנם אנשים לא אתיים בכל תחומי החיים. נושא זה הינו מעבר לטווח הדיון הנוכחי.

מתוודעים זה לזה וממשיכים הלאה

לכל מטפל יש דרך ייחודית משלו על-פיה הוא מוביל את שלב התחלת הטיפול, שלב שכולל את תהליך ההתוודעות ההדדית בינו לבין המטופל. המטפל לומד להכיר את סיפור חייו של המטופל, את הסימפטומים שלו ואת כוחותיו. המטופל לומד להכיר את סגנון עבודתו והתייחסותו של המטפל.

במרבית המקרים – בזמן שהמטופל והמטפל לומדים להכיר אחד את השני ומתרגלים לעבוד יחדיו, חש המטופל תחושה ראשונית של הקלה. השלב של תחילת הטיפול מעורר ציפיות לחיים שיכולים להיות טובים יותר, ואמונה שבעיות יכולות להיפתר. עכשיו כשיש מקום לדבר על מה שמכאיב וקשה, מוקלת במידה מסוימת הבדידות אותה חש שורד ההתעללות בילדות. יש מישהו שאכפת לו, מישהו שמבין. לאחר זמן קצר, השבועות מתחילים להסתובב סביב היום בו מתקיימת הפגישה הטיפולית. השבוע אינו עוד מיום ראשון ליום ראשון; אם הפגישות הם בימי שלישי, אזי השבוע הוא מיום שלישי ליום שלישי. המטופל אומר לעצמו: "אחכה ואספר זאת למטפל שלי ביום שלישי". נראה שחלומות נחלמים בלילה שלפני הטיפול. אלה ועוד הם סימן לכך שנוצר קשר בו המטופל תלוי במטפל.

משמעות התלות הזו היא שהקשר עם המטפל נעשה חשוב למטופל. אבל מטופלים עשויים לחוות אותה כמסוכנת. הם עשויים לחוש שהם מאבדים שליטה, מוותרים עליה ומעבירים אותה לידיו של המטפל. מאחר והמתעלל אחז את השליטה בידיו וניצל אותה באכזריות, זה עלול להיות מפחיד במיוחד למטופל. חלק מהמטופלים אינם יכולים לעמוד בפחד הזה, והם בורחים מהטיפול שוב ושוב, מטפל אחר מטפל, מיואשים מיכולתם להחלים אי-פעם.

למרות זאת, רוב המטופלים, כן מצליחים להתמודד עם התלות הגוברת ולקבל אותה כחלק מהתהליך הטיפולי. בזמן הזה, המטפל עוזר למטופל בהתמודדותו עם רגשות שעולים ומציפים במלוא עוצמתם. הם מתרגלים דרכי הרגעה-עצמית אותן יוכל המטופל ליישם כאשר ירגיש תחילתו של איבוד שליטה מחוץ לפגישה הטיפולית.

הדרכים להשיג זאת הינן מגוונות. חלק מהמטפלים משתמשים בדמיון מודרך, עם או ללא קלטות הרפיה. בגישה זו, המטופל עוצם את עיניו (או מביט למטה) בזמן שהמטפל עוזר לו להתמקד באזורי מתח בגוף ולמצוא דרכים להרפיית מתח זה. המטופל נכנס למצב מדיטטיבי משהו, עליו יש לו את מלוא השליטה. חשוב להדגיש שזה לא משהו שהמטפל עושה למטופל, אלא משהו שהמטופל לומד לעשות לעצמו.

מטפלים אחרים עובדים בשיטה שנקראת EMDR (Desensitization and Reprocessing Eye Movement) זו טכניקה שנחקרה בהרחבה ונמצאה יעילה בעבודה עם אנשים שסובלים מטראומות ופוביות, בין שאר ההפרעות. חלק מהעבודה עם כלי קליני זה הוא עזרה למטופל להיות מסוגל למתן את עוצמת הרגשות המציפים.

כשהטיפול מתקדם אל מעבר לתקופה הראשונית בה מרגיש המטופל תקווה והקלת מה כתוצאה מהאפשרות לדבר על הנושאים המכאיבים, הוא נוכח לגלות שהלחץ מתחיל להיערם שוב. התנהגויות סימפטומטיות, שיתכן ופחתו בתחילת הטיפול, שוב גוברות באינטנסיביות שלהן ועלולות להשפיע יותר על התפקוד היומיומי. מטופלים מתחילים למצוא את עצמם יותר ויותר פוחדים ורגישים. יתכן והם יבכו יותר או יכעסו יותר, או להיפך – יהיו יותר סגורים ולא מגיבים לאחרים ולגירויים מהסביבה. הם מתקדמים לאורך השביל לעבר קיר הפחד.

קיר הפחד

בדרך כלל, רוב זמן הטיפול מוקדש להתמודדות מול קיר הפחד. מטופלים יודעים  שעליהם לעבור לצידו השני של הקיר, למרות שהמחשבה על כך די בה כדי לעורר אימה. יש מטופלים המתארים זאת לא כקיר, אלא כצוק ממנו הם יודעים שעליהם לקפוץ. האספקט המפחיד הוא שאף אחד אינו יודע מה נמצא מעברו השני של הקיר או למרגלות הצוק. ובזמן שהולך ונעשה יותר ויותר בלתי-נסבל להישאר במקום, לפחות הכאב ושאר התחושות מוכרות למטופל. כשאני שואלת מטופלים מה הם מצפים למצוא מעברו השני של הקיר, כולם ללא יוצא מהכלל משיבים אחת מהתשובות הבאות: מוות, שיגעון או ריקנות. אין זה מפתיע, אם כך, שעליהם להלחם קשות כדי להמשיך לעבר הקיר בניגוד לכל האינסטינקטים הקיומיים הכי בסיסיים שלהם.

החוויה של להתקרב אל קיר הפחד כרוכה בהתגברות עוצמתם של הסימפטומים המקוריים שהטרידו את המטופל בתחילת הטיפול. דיכאון נעשה עמוק יותר, מחשבות אובדניות עלולות להיות מסוכנות בתכיפותן ועלולות לשלוט במחשבות ובפנטזיות, התקפי חרדה נעשים רציניים יותר, אובססיות חודרות ומתפשטות יותר, ופציעה-עצמית ושאר התנהגויות כפייתיות נעשות קשות יותר לשליטה. אותם מטופלים עם הפרעות אכילה, התמכרויות והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, מגלים שלמרות שהשיגו מידה מסוימת של שליטה בדחפים במהלך השלבים המוקדמים של הטיפול, המאבק נעשה הרבה יותר קשה כאשר הם מתקרבים לקיר הפחד. בשלב זה של הטיפול סכנת ההתאבדות היא הגדול ביותר.

המטופל מתנסה בהתקרבות לקיר הפחד ומזנק באימה לאחור. זה קורה שוב ושוב. מטופלים מרגישים לעיתים קרובות שהם לעולם לא יהיו מסוגלים להגיע מעבר לנקודה זו, וזה הזמן בו רבים חשים ייאוש שמא לעולם לא יצליחו לקחת שליטה על חייהם.

זהו גם השלב הקשה ביותר בטיפול עבור מטפלים. להיות עדים לכאב ולייאוש שחווים המטופלים זו התייסרות קשה, בנוסף לפחד שמא המטופל יתאבד. זו גם נקודה רגישה במובן זה שהמטופל מתפתה לעזוב את הטיפול בשלב הזה, בהרגישו שאין בנמצא שום סיכוי לעזרה עבורו. האמון במטפל דרוש כאן במלואו כדי שהמטפל והמטופל יוכלו להמשיך לעבוד יחדיו על ההתמודדות עם קיר הפחד.

כאן אני מלמדת את המטופלים להיות ברווזים: ברווז יכול לצלול לתוך המים, להיות מוקף כולו במים, ולצאת מהם יבש. דבר דומה אפשר לומר לגבי היציאה מהפחד. הפחד יכול להחוות כגל ענקי המאיים לסחוף את המטופל בפחד מציף ובלתי נסבל. המטופל בורח מהפחד הזה בעזרת מכניזם אחד או יותר: סימפטומים גוברים אשר מסיטים את תשומת הלב הרחק מהפחד, או שינה מרובה מכרגיל, למשל. אבל כאשר מטופלים לומדים להיות ברווזים, הם יכולים לעמוד נכוחה מול גל הפחד כאשר הוא מתקרב, להאמין שכשם שהברווז יוצא יבש מן המים, הם יצאו בלתי ניזוקים מגל הפחד. הפחד הינו מסר מהעולם הפנימי של המטופל, מאפשר לו לדעת שהגיע הזמן ללמוד משהו חדש על עצמו או על ההתעללות. לעיתים הם נזכרים באספקטים נשכחים של ההתעללות, לעיתים הם מתחברים מחדש לרגשות שהרגישו בזמן ההתעללות. עד שיקבלו את המסר אותו מכיל גל הפחד, הפחד ימשיך לרדוף אותם.

קיר הפחד מייצג למעשה את הגבול סביב עולם הטראומה. צריך לזכור שבנקודה מסוימת הילד התנתק מעולם הטראומה כדי לשרוד: הילד חש שאם ההתעללות תמשך עוד שנייה, הוא ימות או יאבד את שפיותו, ובמקום שתי אופציות אלה, הוא נקט באסטרטגיה הטובה ביותר הנגישה לו וניתק את עצמו. עכשיו, ככל שהמטופל מתקדם בטיפול, הוא מתקרב יותר ויותר חזרה אל עולם הטראומה. במילים אחרות, המטופל חייב להתחבר מחדש לחוויית ההתעללות כדי לשרוד את החוויה מבלי להתנתק ממנה. זה אומר שהליכה לאורך מסלול מפת הטיפול מביאה את המטופל אחורה – מהזמן של מצב הניתוק ועד לרגע ההתנתקות. המטופל חייב להתחבר מחדש אל שניית ההתפצלות שקדמה להתנתקותו החוצה מזוועות ההתעללות. התהליך הזה מעצים את המטופל אשר נוכח לדעת שהוא מסוגל לחיות דרך החוויה הרגשית האינטנסיבית מבלי למות או לאבד את שפיותו. הוא יכול לחוש את כל עוצמת האימה, הזעם, הכאב, חוסר האונים – מבלי להתפרק.

מעבר לקיר

בשלב הראשון, המעבר לצידו השני של קיר הפחד מביא עימו תחושת הקלה. שורדים שמחים להיווכח שלא מחכה להם שם לא מוות ולא אובדן שפיות. בכל אופן, זמן קצר לאחר מכן רבים מהמטופלים מוצפים ומוכרעים ע"י עצב עמוק. זה כבר אינו דיכאון, אלא עצב. הבכי עכשיו אינו דמעות בלבד כי אם התייפחויות עמוקות אשר באות מהילד הפנימי הקטן המנוצל, אשר סוף סוף יכול להתיר את כבלי הכאב. הבכי מביא למידה מסוימת של הקלה, ועדיין, בזמן מסוים אכן משתלטת הריקנות אותה צפו חלק מהמטופלים. הריקנות שבאה מכך שלא היה בנמצא אף אחד שידאג להם כילדים. משום שאפילו אם ההתעללות התרחשה מחוץ למשפחה, הילד שלא הרגיש שהוא יכול לספר מה קורה לו, היה ילד מאד בודד שחי בעולם שלא דאג לו.

דיכאון, אשר מעורר דחפים לפציעה-עצמית ולמחשבות אובדניות הוא למעשה צורה של כעס-עצמי, אשר יתכן ונובע מהאשמה שהילד חש, כשהוא מרגיש שהוא היה אחראי להתעללות בו. אחרי שעוברים לצידו השני של קיר הפחד, הכעס המופנה-כלפי-עצמו משתנה לכעס מופנה כלפי מי שאחראי ישירות להתעללות, וכלפי המבוגר שהיה אמור להגן על הילד ולא עשה זאת. מחשבות נקמה עשויות להתעורר, ופנטזיות רצח מחליפות את המחשבות האובדניות. יותר קל להתמודד עם הכעס והרצון לנקום מאשר עם הדיכאון והנטייה האובדנית.

זה יכול לקחת חודשים אחדים עד שהעצב, הכאב והכעס יתחילו לשקוע ולהיחלש. במשך הזמן הזה, מטופלים עסוקים גם בתחושת חוסר-הוודאות לגבי מי הם. קיימת ההכרה שעד עכשיו הייתה להם זהות-עצמית קשורה להיותם קורבנות, וזהות זו אינה מתאימה עוד. יחד עם זאת הם עדיין אינם יודעים מי הם. הם חשים שלא התירו להם להתפתח ולהיות האדם שנולדו להיות. כך מופנה חלק גדול מתשומת הלב לגלוי הזהות החדשה, המבוססת על הישרדות וכוח.

עולם הטראומה נסוג בהדרגה אל תוך העבר ואל הפרופורציות האמיתיות של האירועים; במילים אחרות, אם ההתעללות נמשכה 5 שנים, הן נתפשות מעכשיו כחמש שנים שקרו בעבר וכבר אינן נחוות כמשהו שממשיך וחי בהווה.

בהדרגה, הענן השחור שהיה תלוי מעליהם לאורך כל החיים, מתחיל להתרומם ולהתפוגג. יום אחד יבחינו המטופלים שהם רואים צבעים או שומעים קולות ברורים יותר מאי-פעם קודם לכן, זאת משום שהם אינם פוסעים עוד בתוך הערפל. כאשר המטופל מתחיל לצאת מתוך תחושת הריקנות, זה הזמן להתחיל בתרגולי אסרטיביות ולהתחיל לקבל החלטות לגבי העתיד. זה יכול לכלול בחינה מחדש של החלטות שהתקבלו בעבר. חלק מהמטופלים מחליטים לשנות קריירה, אחרים תוהים האם הנישואים/זוגיות שלהם עדיין ברת קיום.

משימה חשובה נוספת הממתינה לשלב האחרון של הטיפול היא ההחלטה האם להתעמת או לא להתעמת עם המתעלל ועם המבוגר הלא-מגן בחיים שלהם, כמו גם לחשוב על סוג הקשרים שרוצים לשמור עם משפחותיהם. ההחלטה בדבר העימות חייבת להיעשות לאט ובזהירות, תוך בחינת כל התוצאות האפשריות של העימות. חלק מהשורדים מחליטים שצעד חוקי יאפשר להם להגיע להשלמה עם מה שעוללו להם, בזמן שהאחרים מקבלים החלטה לגיטימית לא פחות – לא להתעמת כלל.

חשוב לציין שסיום הטיפול אינו סיום תהליך הרפוי או ההתפתחות האישית של המטופל. יכולות לעבור עוד שנים עד שהוא ישלים עם עברו הכולל התעללות, ועם העובדה שגדל במשפחה לא בריאה.