איך מתרחש טיפול בטראומה מינית ?
אנשים רבים שכבר נמצאים בטיפול או ששוקלים להתחיל אחד שכזה, מבקשים הרבה פעמים להבין את מהלכו של הטיפול והשלבים השונים, אם יש כאלה, שעליהם לעבור עד לסיומו. קיימת כמובן גם שאלה לגבי קיומו או אי קיומו של רגע הסיום ה- "נכון" של טיפול.
המאמר החדש, פרי עטה של גב' שרי עוז,M.Sc , מטפלת משפחתית המתמחה בטיפול בנפגעי טראומה מינית, פורס מפה של הדרך הטיפולית במטרה לתת מענה ולו חלקי לשאלות אלו.
לשם כך, התארחה גב שרי עוז בפורום האינפורמטיבי שלנו בתפוז. במפגש ניתן היה לשאול אותה שאלות בנוגע לטראומה המינית, הטיפול בה, ההשלכות של התעללות בילדות וכמובן, שאלות שיעלו אצלכם תוך כדי קריאת המאמר.
שאלה:
תוך כדי טיפול הסתבר שניתקתי כל רגש מאיזור האגן ומטה. כשהתבקשתי לשחזר חוויתי כאבים וצריבה באיזור הצלעות והגב אך איזור האגן היה אדיש לחלוטין למתרחש. במשך ימים שלאחר המפגש הטיפולי היו לי כאבים באיזור האגן.. האם יתכן שאסבול מכאבים פיזיים בעקבות הטיפול הנפשי?
תשובה:
בהחלט יתכן ויהיו כאבים לאחר טיפול. זה יכול להיות סוג של פלאשבק אבל כדאי להבדק אצל רופא כדי לשלול אפשרות שהכאבים אכן מעידים על בעיה רפואית. הגישה הנכונה לכאבי פלאשבק היא לא לפחד מהכאב: לעצום עיניים, לנשום לאט לכיוון הכאב ולקבל את הכאב כמסר שאולי תבין ואולי לא. הכאב אולי יתעצם בהתחלה אבל כאשר תקבל את הכאב ותנשום לכיוונו בלי להלחם בו, הכאב יפחת בסוף. אם זה לא עוזר לך, יכול להתאים לך להוסיף טיפול דרך הגוף )ישנן מספר שיטות( כדי לטפל בכאבים.
בהצלחה, שרי
עודכן ב-02/10/2006
שאלה:
אני אמא של נערה בוגרת שעברה התעללות בילדותה ו/או בנעוריה הצעירים.
מפני שבשלב זה מפנה בתי חיצי אשמה גם כלפי אביה, אני מחפשת מסגרת תומכת לאמא של בת שעברה התעללות ודי התנתקה מהבית. הייתי רוצה למצוא עזרה באיך להוביל את קבלת ההחלטות שלי ולהמשיך להיות אמא תומכת לבתי ודמות משמעותית בחייה. אני מנסה ללמוד הרבה מהפורום אך מרגישה שאין די בכך. כדי להבין יותר טוב ולעמוד לצד בתי בחוויה הקשה שעברה ובהתמודדות שלה עם החיים הבוגרים שלה ושלנו אשמח לקבל עזרה והפניה לכל מסגרת אפשרית.
אני יכולה לצערי להתפנות רק בערבים לכן כל מסגרת טיפולית של בוקר אינה מתאימה לי.
תשובה:
לאמא הדואגת:
אני מברכת אותך על מאמצייך לתמוך בבתך והמוכנות שאת מגלה לעשות את מה שצריך כדי לעזור לה ולהישאר בקשר איתה. אין ספק שבת צריכה את אמא שלה ואת אבא שלה. את לא אומרת מי פגע בבת שלך אז אם לא מדובר באביה כל מה שאני אומרת נכון גם לגביו.
הבת שנפגעה כועסת על מי שלא הגן עליה והיה צריך להגן. הכעס שלה לפעמים אפילו חזק יותר על מי שלא הגן מאשר על מי שפגע. אז את צריכה להיות חזקה. ואת צריכה לספוג הרבה קשיים ותסכולים. יש דרכים להשאיר את הדלת פתוחה עבורה גם אם היא לא מוכנה היום להיות איתך בקשר. חלק קשור להחלטות שאת עושה לגבי הפוגע – כדוגמה: האם את עדיין בקשר איתו? האם את בקשר אם מי שתומך בו? ועוד. חלק קשור במה שאת אומרת לה ולאחרים. בגלל שזה כ"כ קשה להתמודד אם המצב לבד, ייעוץ יכול לעזור. את מוזמנת להסתכל ברשימת המטפלים באתר ולבחור מטפל/ת באזור שלך. תתקשרי אליו/אליה ותשאלי שאלות לגבי דרך העבודה שלו/ה, עלות הייעוץ, וכו'. במפגש ראשון, שאלי לגבי הגישה שלו/ה להורים לא פוגעים. אם המטפל/ת מאשימה אותך – את לא צריכה להמשיך איתו/ה. מספיק שהבת האשימה אותך ושאת מאשימה את עצמך – את צריכה מטפל/ת שיעזור לך להבין.
אני מקווה שזה עוזר לך. תודה עבור השאלה – זה מעודד אותי לראות אמהות מאמינות שלא מוותרות.
שאלה:
קראתי שוב את המאמר והשאלה שלי: איך אני אדע האם אני נמצאת במקום הנכון מבחינה טיפולית. חלק אחד מאוד רוצה להמשיך את הטיפול וחלק שני אומר לי לוותר, לא להאמין בזיוף הטיפולי, לסגור את כל המחשבות ולהמשיך לשים מסיכה ולא להתעמת עם עברי הכואב. מחשבות האובדנות – לא לרצות לחיות חוזרים בי עוד ועוד ואין לי כוח לחיות עם ההתעסקות בעברי.
מה לעשות???
תשובה:
אם היו נותנים לי שקל כל פעם שמטופלים אומרים בדיוק את מה שאת כותבת כאן, אז הייתי מיליונרית! 🙂
מדי פעם בטיפול מטופלים מרגישים שאין טעם לטיפול, שזה "זיוף" כמו שאת כותבת. הסבל נראה בלתי נגמר, לא אנושי, בלתי נסבל. אבל תחשבי על החיים שלך לפני שפנית לטיפול: איך הם היו? איך הרגשת? מה הביא אותך לטיפול? נסי להיזכר בכל הדברים בחייך שרצית לשנות. האם יש לך דברים שכתבת או ציירת שיכולים לחבר אותך שוב למקום שהיית בו לפני הטיפול כדי להשוות את זה להיום?
התקווה בטיפול היא באמונה שיכול להיות אחרת. כשאת לא בטיפול אין תקווה לשינוי. זה לא אומר שלא מפסיקים טיפול מדי פעם. לפעמים טוב לקחת "חופשה" מהטיפול כדי לאגור כוחות, להתאזן, להתכונן לסיבוב הטיפולי הבא. האם את יכולה להביא את התחושות שלך לטיפול? האם המטפל/ת מוכן שתשאלי את השאלה במסגרת הטיפולית? אני מקווה שכן, כי חשוב לעבד את זה עם המטפל/ת שלך. תזכרי – את עכשיו מתעסקת עם העבר שלך כדי לשים אותו סוף סוף בעבר באמת.
בהצלחה!
שאלה:
תודה על המאמר הוא עוזר לי.
השאלה שלי היא איך מגיעים לתחושות הקשורות להתעללות?
איך מגיעים לנקודה בה נוצר הפיצול?
לא מבינה את הקטע של הברווזים. אני רוצה להגיע לשם אבל לא ברור לי מה לעשות.
תשובה:
אני שמחה שהמאמר שלי עזר לך.
לגבי השאלות:
איך מגיעים לתחושות הקשורות לחוויית ההתעללות לפני ההתנתקות?
זה תהליך שבדרך כלל עוברים בטיפול באופן טבעי. כאשר מרגישים בטחון במטפל/ת ומדברים על הילדות ועל ההשפעות של ההתעללות על התפתחותך, על לימודים, על קשרים חברתיים ועוד, אז מתקרבים לקיר הפחד. להתקרב לקיר הפחד פירוש הדבר הוא להתקרב לתחושות קשורות להתעללות. לפני שמתחברים לתחושות אלו יש פחד גדול שאנשים חווים אותו כקיר שצריך לעבור או כצוק, למשל. ישנם אנשים שמגיעים לקיר הפחד מחוץ לטיפול ואז מחפשים מטפל/ת שיכול/ה לעזור להם להתמודד עם זה.
הקטע עם הברווז:
זה הסבר שמנסה לעזור להתמודדות עם הפחד של קיר הפחד – כאשר אנחנו פוחדים אנחנו מנסים לברוח מהפחד ע"י לחשוב על משהו אחר, להיות עסוקים עם משהו, לאכול, לקחת סמים, לשתות אלכוהול, וכו". כאשר אנחנו בורחים מהפחד הוא ממשיך לתקוף אותנו. הדרך היחידה להתמודד עם הפחד הוא לתת לו להציף אותנו ולסמוך על כך שהפחד לא יהרוג או ישגע אותנו, שנוכל לעמוד בזה. ו- "להיות ברווז" היא דרך אחת לעשות את זה – מתייחסים לפחד כאילו הוא גל של מים שמאיים להציף אותנו אבל אנחנו, כברווזים, לא צריכים לפחד מגל המים כי ברווז לא נרטב ולא טובע במים.
אני מקווה שזה עוזר לך להבין את מה שנסיתי להגיד.
תודה ששאלת.
שאלה:
חלק א:
כמה זמן יכול להימשך שלב הדיכאון? נראה כי שזה השלב הארוך ביותר בטיפול. האם יש הערכה למסגרת זמן לטיפול כזה ומה עם התקציב הנדרש לטיפול מסוג זה? חלק ב: כיצד ניתן להתיר קשר רגשי עמוק ותלותי הנוצר עם המטפל ?
תשובה:
זה קשה להעריך זמן, כי מישהי יכולה לעבור את כל הטיפול בשנה וחצי, מהתחלה ועד הסוף, ומישהי אחרת זה יכול לקחת לה 10 שנים. זה יכול להיות עם מטפל אחד, וזה יכול להיות מספר מטפלים. דיכאון זה לא שלב, דיכאון זה מצב נפשי שאפשר להישאר בו עד אחרי קיר הפחד. לכן, יכול להיות שזה נראה לך השלב הארוך ביותר בטיפול, אבל כנראה הדיכאון מלווה איתך כמה שלבים.
את שואלת לגבי תקציב. זו שאלה כואבת. אבל בהחלט התקציב תלוי בעלות השעה הטיפולית, אז אני לא כל כך יכולה לענות לך על זה, אבל רצוי להכין הרבה כסף.
אי אפשר ולא רצוי להתיר את הקשר העמוק עם המטפל. תלות במטפל זה כלי משמעותי בטיפול. המטפל שלך צריך לדעת איך לקבל את התלות כפריווילגיה שיש לו את הזכות לעזור לך, ושהוא לא יראה בתלות נשק נגדך, או דרך לנצל אותך, אלא יתייחס לתלות ואלייך בכבוד.
שאלה:
יופי טופי,
הגעתי לפני שנה (מחר 16.10) לשלב הלפני אחרון בטיפול בזה שהתעמתתי עם אבא שלי עכשיו כול שנותר לי הוא לחכות שנים שיעבור לי ….
תשובה:
זה שהתעמתת עם אביך, לא בהכרח אומר שזה השלב האחרון של הטיפול. רצוי לחכות עד אחרי קיר הפחד לפני שמתעמתים, אבל לא תמיד יש סבלנות ולא תמיד זה מתאפשר, לדוגמא; אם האב גוסס. לכן, לפי השאלה שלך, אני מבינה שאת לא הגעת לשלב האחרון של הטיפול, והתעמתת לפני השלב האחרון. חשוב לי לציין שגם כאשר מסיימים טיפול זה יכול לקחת כחצי שנה עד שנה עד שכל "האסימונים" נופלים. ומגיעים למקום רגוע יותר ושלו יותר.
שאלה:
שאלה מתסכלת:
"…זה אומר שהליכה לאורך מסלול מפת הטיפול מביאה את המטופל אחורה-מהזמן של מצב הניתוק ועד לרגע ההתנתקות. המטופל חייב להתחבר מחדש אל שניית ההתפצלות שקדמה להתנתקותו החוצה מזוועות ההתעללות…"
אבל מה אם אין בזיכרון, וגם במציאות, את שניית ההתפצלות הזאת, כי ההתעללות הייתה מההתחלה, וכן יחד איתה ההתנתקות? מה אם אין לאן לחזור אחורה?
השורות האלו יוצרות לי תסכול מאוד גדול, וגם פחד, שאם ככה אז אין בכלל סיכוי להחלמה.
תשובה:
הזיכרונות לא תמיד יעלו באופן חזותי. קיימים זיכרונות שמיעתיים או תחושתיים. אני יודעת שזה מתסכל לא לראות את מה שקרה (ומי שרואה זה מתסכל אותה לראות), אבל לפעמים זיכרונות חזותיים לא יעלו אף פעם. לא לכולם יהיו זיכרונות חזותיים, ועדיין הם יכולים לסיים טיפול בהצלחה.
ייתכן וההתעללות אכן התחילה בשלב מאוד מוקדם בחיים. אבל את לא יכולה להגיד שלא היה לפני ההתעללות. כי אנחנו מוגבלים, לפחות לפי דעתי ואני יודעת שיש שלא מסכימים איתי, אבל אני מאמינה שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה עד כדי כך. וזה לא מה שחשוב. הייתה תקופה ברחם, הייתה הלידה עצמה, שלא תמיד טראומטית, היו הרגעים הראשוניים שהאם מחזיקה את התינוקת, אז אני מניחה שהיה פרק לפני ההתעללות.
אני תמיד מאמינה בסיכוי להחלמה. אבל אל תוותרי לעצמך. אפשר לעבוד ולעבוד ולעבוד ולהרגיש ששום דבר לא משתנה, ואז את מגיעה לנקודה, כאילו את עוברת סף של דלת, וכל העבודה שעשית עד לאותו רגע פתאום מתחברת. אי אפשר לחזות מתי יהיה אותו רגע. לכן, אל תוותרי לעצמך!
שאלה:
קיר הפחד: – האם הוא בהכרח שלב בתהליך, – או שיכול להיות מצב קיומי מתמשך?
הסבר: חוויית הפחד עצמה היא לפעמים חלק מהטראומה. – איך אפשר לדעת אם הפחד הנחווה במהלך שלבי הטיפול השונים – הוא הפחד מ"להיות שם" – (שלב בדרך "להגיע לשם"), – שאומר "אני ניצב מול מידע חדש ולא מוכר שיש להתוודע אליו" – או חוויה מחדש של חוויות הטראומה עצמה – (חלק מ"להיות שם") -"אני חווה עכשיו את מה שהיה שם בשבילי הפחד נחווה באופן דומה, – קשה להבחין
פחד כמצב קיומי" – פחד שמאפיין את האישיות עצמה, כחלק מאישיות המטופל כאדם, אחד ממאפייניו – שלא חולף עם העיבוד המחודש של הטראומה (יש גם אנשים פחדנים באופיים, בינינו).
וכן, כשמופיע הפחד – האם הוא בהכרח של המטופל? – הוא לא יכול להיות גם של המטפל – החושש / מפחד להימצא במגע עם החוויות הקשות שמביא עימו המטופל לחלל שביניהם? – ואם כן, – איך מבחינים ביניהם
תשובה:
אני לא מאמינה שפחד הוא חלק מהאישיות. פחד הוא רגש. אם את מרגישה בפחד קיומי או פחד תמידי, אז אני הייתי אומרת שאת מאפשרת לחומרים הקשים להיות מעט מאוד מתחת לפני השטח. וזה אומר שאת אמיצה. וגם שיש לך יכולת להכיל רגש בעוצמה. יכול להיות שבשבילך לעבור את קיר הפחד יהיה קשור דווקא למוכנות שלך לדמיין את החיים בלי פחד. כי אם את רואה את הפחד כחלק מהאישיות שלך, זה אומר שלוותר על הפחד זה להשתנות יותר מדי. להפסיק להיות את.ץ ואף אחד לא צריך להפסיק להיות עצמו. תזכרי – פחד הוא רק רגש. הוא לא מגדיר אותך.
"…האם הוא בהכרח של המטופל? – הוא לא יכול להיות גם של המטפל…" יפה !!!
את צודקת. יכול להיות מטפלים שגם מפחדים, אולי עבורך, לא בהכרח עבור עצמם, ואם המטפל המפחד בכל זאת נמצא איתך באותם הרגעים, סביר להניח שהוא מוכן גם להיות עם הפחד של עצמו. הייתי מציעה לך להעלות את הנושא של פחד עם המטפל, ולדבר על המשמעות של הפחד בתוך החדר, גם אם זה שלך וגם אם זה שלו.
שאלה:
זיכרונות טראומטיים – האם באמת הופכים ביום מן הימים ל"פשוט זיכרונות", פשוט עבר, חדלים לחלוטין להיות "הווה מסוג אחר", כמו זיכרונות קשים אחרים? כמו לדוגמא זיכרון עקירת שן מכאיבה בילדות, – זיכרון לא קל הנחווה איכותית בצורה אחרת. ממקום אחר לגמרי, עם אופנים שונים מהותית של הרגשה וחוויה
תשובה:
זה בהחלט ככה.
מדהים, אבל נכון. הזיכרונות הופכים למשהו עצוב שהיה. ואני מדגישה: שהיה. משהו שהיה חוויה משמעותית שהשפיעה על ההתפתחות שלך, גם לטוב וגם לרע, זה משהו שהיה – פשוט זיכרון.
שאלה:
ערב טוב
האם אפשר באמת לשכוח הטרדה מינית ? האם אפשר לשכוח 13-14 שנות אונס והתעללות ?
אם כן רק תסבירו לי איך ? איך ?
איך אפשר להיות בקשר עם גבר ולא לזכור מה שהיה
איך אפשר לישון בלילה בלי להרגיש את הכאב?
איך אפשר לראות ילדה קטנה משחקת ולא לחשוב אם היא עוברת משהו או לא?
איך אפשר לא לדמיין חיבוק של אבא או נשיקה של דוד כהטרדה?
תשובה:
את שואלת שאלות שונות.
התשובה ל- האם אפשר לשכוח? היא שלא. לא שוכחים. אם את זוכרת את תמיד תזכרי. כנראה ניסית לשכוח ולא הצלחת, כי הגורל שלך לא היה להדחיק את זה.
לגבי איך להיות עם גבר ולא לזכור את מה שהיה ושאר השאלות, זה קשור יותר לטיפול, ולא ללשכוח. אפשר להיות בחיבוק, בנשיקה ויותר, ולזכור את מה שהיה בלי שזה יגע בך בהווה.
שאלה:
אני לא רוצה להתעסק עם מה שקרה לי, ולכן גם לא פונה לטיפול פסיכולוגי – האם יש שיטות אחרות להתמודד(בלי מילים)? שמעתי פעם שיש את "שיטת גרינברג" את יודעת מה זה אומר? תודה
תשובה:
שיטת גרינברג היא עבודה דרך הגוף, והשיטה טובה כמו המטפלת שמפעילה את השיטה. יש גם שיטות אחרות גופניות, ויש גם טיפול באומנות. מה שחשוב כשאת פונה לשיטה לא מילולית כמו בשיטה מילולית, היא לשאול את המטפל על כמה ניסיון יש לו עם נפגעי טראומות.
בקיצור, בהחלט אפשר לקבל טיפול לא מילולי, ולהתגבר על מה שקרה לך, אבל אל תהיי מופתעת אם לאחר זמן מה את כן מרגישה שאת רוצה לדבר על זה.
שאלה:
אם עדיין ניתן לנצל גם דרך זו – מבקשת להוסיף ולחדד שאלה שנשאלה כבר: – האם הכרחי להיזכר בהכל, ולחזור אל כל זמני ההתנתקויות הרבים והשונים – או שניתן להחלים (במידה משביעת רצון לפחות) גם עם "דוגמאות" בלבד משלל מה שהיה שם, מבלי שכל הזיכרונות חזרו במלואם
וכן, – האם EMDR נמצאה יעילה לאנשים עם DID?
ואם לא – אילו טכניקות או שיטות נמצאו יעילות באותם מקרים שטכניקה זו לא עונה על הצורך בהקלה על האימה / חרדה / וכן הלאה המצויות שם?
ו… הרבה תודה
תשובה:
קורה משהו מעניין כשמעבדים זיכרונות. המעניין הוא שיש הכללה לכלל הזיכרונות. זה אומר שלא צריך לעבד כל זיכרון וזיכרון. אחרי כמות מסוימת הזיכרונות האחרים מכליים לתוך העבודה שנעשתה. בEMDR – בדרך כלל עובדים על האירוע הראשון, האירוע האחרון, והאירוע הכי קשה. וייתכן וזה מספיק.
EMDR בהחלט אפקטיבית עם אנשים הסובלים מDID – אבל רק על ידי מטפל שיש לו גם ניסיון רב בEMDR – וגם ניסיון רב בטיפול בתופעות של DID.
אני רוצה לציין שלא חייבים EMDR בטיפול בDID -.
שאלה:
תמיד זכרתי מה קרה – לפחות את הרוב
תמיד חייתי בצילם של הטראומות
כאבתי סבלתי עיבדתי- שוב נפלתי שוב קמתי- הרגשתי מנצחת
ואחרי הכל נפלתי עמוק יותר למקום של חיה מתה
יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להיאבק ולנסות לקום- רק מה שאין לי כבר כוח
שונאת מלחמות – כל החיים מלחמה אחת גדולה
במלחמות כמו במלחמות – אין מנצחים
בעד המתת חסד (לעצמי- ולא מתוך התאבדות)
מיליון ואחד דברים וסימפטומים של נפגעי\ות טראומה מינית – קורים אצלי הפוך ממה שקורה "בספר" ובמקום לצעוד קדימה אני הולכת ונסגרת, הולכת ומתרחקת, הולכת אחורה
בטיפול בנפגעי אלימות במשפחה ידוע על 20% מהמטופלים שהם לא ברי טיפול האם קיימים גם מקרים שהם לא ברי טיפול?
תשובה:
האם קיימים גם מקרים שהם לא ברי טיפול?
כן. הספרות המקצועית אומרת שזה כך. אבל, את לא יודעת אם את אחת מהם, ואני אף פעם לא יודעת אם המטופל שיושב מולי הוא אחד מהם. כמו המטפלת של שואלת אחרת שהיא לא מרימה ידיים, גם אני לא מרימה ידיים, ואני לא רוצה שגם את תרימי ידיים.
אני שומעת את הייאוש שלך, אבל את לא במלחמה. כי אם את במלחמה, זו מלחמה נגד עצמך. יש שלבים שמרגישים התדרדרות, אבל אין נסיגה. לא קיימת נסיגה. אם את במקום שדומה מדי למקום שפעם היית בו, זה בגלל שהתהליך הוא ספירלי ואת מגיעה למקום דומה, אבל ברמה אחרת. אם את תבדקי את תראי שבכל זאת משהו קצת שונה.
שאלה:
אני נפגעת גילוי עריות. היום אני כבר מזמן לא גרה עם ההורים שלי והייתי הרבה שנים בטיפול והתגברתי על רוב הדברים מקודם ואני מתפקדת טוב. אבל יש לי בעיה עם הלילות ומה שלא עשינו וניסינו לא עזר ואני לא מצליחה להירדם ואם כבר אני כן מצליחה אז יש לי סיוטים וחלומות רעים ואני מתעוררת במצב נוראי. ואני לא מצליחה אף פעם לישון כמו כל האנשים.
הרבה פעמים אני חושבת שאני כמו אלה עם הלם קרב, ואני יודעת שחלק מהם לא מצליחים להתגבר על הטראומה והסיוטים בלילות. וקראתי שחשוב מאד לטפל בטראומה הכי קרוב לזמן שהיא קורית, והשיקום די תלוי בכמה זמן עבר מהטראומה ועד שמתחילים את הטיפול. ואני התחלתי את הטיפול המון זמן אחרי שזה קרה.
השאלה שלי היא האם יכול להיות שבגלל שעבר הרבה מאד זמן, אז למרות כל המאמצים אין יותר מה לעשות? האם את מכירה מקרים שטיפלת או מהספרות המקצועית, שלפעמים זה משהו לתמיד? אולי יש נפגעות שאף פעם לא יוכלו לישון בשקט?
המטפלת שלי לא מוכנה להרים ידיים, וכל הזמן אנחנו מנסים שיטות וכל מיני דברים. אבל לי כבר אין כוח. אם אני אדע את האמת שבחיים שלי אני לא אוכל לישון כמו שצריך, זה יהיה יותר קל מאשר כל הזמן לקוות ולהתאכזב.
תשובה:
קודם כל, אני שמחה שיש לך מטפלת שלא מרימה ידיים. אני יכולה להבין שאת כבר רוצה לנוח. ישנם אנשים שנשארים עם סימפטום אחד או שניים לאורך כל חייהם, אבל לא לישון בלילה כמו שאת מתארת נשמע לי די עצוב.
האם את לא לוקחת כדורי שינה? כי זה לפעמים פתרון, גם אם זה לא הכי רצוי. אני לא יודעת איזה שיטות המטפלת שלך מביאה לך, אבל אם היא ממשיכה להביא שיטות חדשות, תמשיכי לנסות.
מותר לך לבקש הפסקה מהניסיונות ולהגיד אני רוצה לנוח מהניסיונות לשפר את המצב, ולקבל אותו לזמן מה. יכול להיות שגם לנוח מזה יביא לך הקלה.
אני מאמינה שניתן להגיע למצב שאת תוכלי להירדם ולישון רוב הלילות אם לא כולם.
זה נכון שיותר קל לטפל בטראומה מיד לאחר שהיא התרחשה. אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי להחלים ממנה גם אם עברו שלושים שנה כדוגמא.
שאלה:
מעונינת לדעת על סוגי טיפול אלטרנטיביים ויעילותם בהחלמה
תודה
תשובה:
אני מכירה את השיטות דרך הגוף – כמו שיטת גרינברג, ושיאצו, וSE – (סומטיק אקספיריאנסינג) – שיטה חדשה בארץ, וכל השיטות האלה עובדות טוב והן אפקטיביות. אני מכירה כמה אנשים שקיבלו טיפול דרך פרחי באך, לאחר אבחנה מדויקת. למרות זאת אני חושבת שאין תחליף לטיפול קוגניטיבי קונוונציונאלי בנוסף או קבוצת תמיכה טובה.
רציתי להוסיף, שישנם אנשים שמגיעים להחלמה גם בכוחות עצמם, על ידי קריאה, על ידי שיחות עם חברים, על ידי ציור וכתיבת גורנאלים. זה ניתן, אבל זה קשה יותר.
שאלה:
אני מטפלת בשיאצו ולא הבנתי כיצד השיטה עוזרת בטיפול בנפגעים כמונו. האם תוכלי לפרט יותר בבקשה?
וכמובן שאיני מערערת על טיפול קונוונציונאלי.
תשובה:
טוב, זה קשה לי כי אני לא מטפלת בשיאצו. אבל ממטופלים שהיו בטיפול כזה אני שמעתי שזה עזר להם להתחבר למקומות בגוף שבהם קשורים הזיכרונות. ודרך זה להתחבר לרגשות שהיו בזמן הטראומה, וזה עזר להם לפרוק את הטראומה.
שאלה:
הלכתי לאיבוד בין כל השאלות ולא מוצאת את עצמי כל כך ויש לי שאלה מוזרה במקצת
פשוט אני אחרי טיפול עם המטפלת שלי
והיא אמרה לי כל כך הרבה דברים
ואני נורא מבולבלת
זה נכון שמי שלא יודע לכעוס באמת לא יכול לעולם לסלוח באמת?
כאילו אי אפשר לסלוח אם לא כועסים…
וזה הגיוני שאני לא כועסת על מי שתקף אותי?
וזה הגיוני שסלחתי לו במשך כל אותם פעמים וגם עכשיו?
היא אומרת שזה מזוייף
וזה נכון שאם אני לא ישנה הרגלים וימשיך את אותם הרגלים רוב הסיכויים שאני ימשיך ליפול על אותו סוג אלים של אנשים כי אני מחפשת את זה כי אני לא אוהבת בני זוג חלשים כאלה אני מעדיפה שיש להם כוח…
וזה כאילו אני מוציאה דרכם את אגרסיות שלי
אוף מבולבלת כל כך
לא יודעת אם הצלחתי להעביר את מה שניסיתי…
תשובה:
זה שאת לא כועסת אומר באמת שמשהו עצור בך. ייתכן ואדם שפגע בך הוא גם אדם שאת אוהבת. ואת לא רוצה לסכן את המשך הקשר איתו. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מעלה אפשרות כזו. יתכן שאם את מרשה לעצמך לכעוס, את פוחדת שזה לא יהיה את, שזה אומר שזו לא ה- את שאת מכירה. ואם את יכולה ללמוד לכעוס, אז איזה שינויים אחרים תצטרכי לעבור?
אני באמת מאמינה שכדי להגיע למחילה אמיתית עוברים דרך הכעס, זה חשוב לך לחוות את החוויה של לכעוס ולאהוב ביחד. אחד לא חייב לפסול את השני. כאשר את תוכלי להרגיש כעס כלפי מי שפגע בך, ומגיע לו את הכעס הזה, אז אולי תכעסי פחות על עצמך, תאמיני שמגיע לך אהבה, חום ורוך, ותתני לעצמך להתחבר לבני זוג שיספקו לך את האהבה בלי אלימות.
שאלה:
כן זה אדם שאהבתי פעם מאוד… בן זוג… אבל אני לא אוהבת אותו עכשיו.. זה נכון שלמדתי לא לכעוס כי פחדתי לאבד אנשים שיקרים לי אבל הוא לא יקר לי ועדיין אני לא מסוגלת לכעוס עליו… המטפלת שלי חושבת שאני צריכה לוותר על התמיד שיצרתי לעצמי תמיד "העדינה" כביכול שמדברת בשקט שתמיד מרצה אחרים שמחפשת מישהו חזק ממנה כי היא חלשה כי היא תמיד סולחת… היא אומרת שאם אני ימשיך ככה אני עשויה לשוב ולהיפגע מאנשים אחרים כי זאת התנהגות שמושכת כאלה שיש להם את היכולת להשפיע עליי… כי אני נותנת לחברה לשנות לי את החיים ולתת לחברה לכוון אותי שאוהבים נשים עדינות רזות וכו'….
ועוד שאלה
מה זה אומר פאסיב אגרסיב????????
תשובה:
נראה לי מהתשובה שלך, שאת באמת פוחדת שלכעוס ישנה אותך ויהפוך אותך לפחות רצויה ופחות ראויה לאהבה. אני אשמח כאשר את תביני שכעס הוא רגש לגיטימי בדיוק כמו כל רגש אחר. את לא צריכה להיות אלימה, מגעילה או גסה מתוך כעס. אפשר להביע כעס באופן מילולי, בצורה שלא דוחה אחרים, אלא מקרבת אותם, כי הם מבינים אותך יותר. כעס הוא סימן של עלבון, או פגיעה. מי שנמצא איתך, אם הוא ראוי להיות איתך, זה מי שירצה לדעת אם את נפגעת ממנו, או אם את נעלבת ממשהו שהוא אמר או עשה.
אני מניחה שקראו לך פאסיב אגרסיב אם את שואלת. פאסיב אגרסיב זה מי שמביע תוקפנות על ידי שתיקה, או התנגדות, או העמדת קיר בינך לבין הזולת. מי שעומד מול האדם הפאסיב אגרסיב משתגע.
שאלה:
אני הייתי בטיפול אצל כמה מטפלים ואף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה קרה לי באמת. וכבר היו לי הרבה אבחנות שאני דפרסיבית ואישיות נרקיסיסטית ובורדרליין. אני קראתי הרבה על פוסט טראומה ואני בטוחה שזאת האבחנה הכי נכונה שלי. בטח תעני לי שאני אשמה שאני לא מספרת את האמת אבל אני לא יכולה לספר ואני רק מבקשת שתעני לי אם יכול להיות שאני צודקת והם טועים.
תשובה:
אני מניחה שיש לך דיכאון וזה פירוש המילה דיפרסיבית, לגבי אישיות נרקסיסטית אני לא אקח סיכון – כי אני לא מכירה אותך. לגבי בורדרליין ידוע היום שבורדרליין היא מילה נרדפת לפוסט טראומטית. מטפלים שלא מכירים בורדרליין כפוסט טראומטי פשוט לא מעודכנים. לפי ניסיוני בורדרליין = פוסט טראומה אבל פוסט טראומה לא תמיד = בורדרליין.
לכן את צודקת ואני לא אגיד שהם טועים.
שאלה:
האם במצבים של טראומות מצטברות (כשטראומה מתלבשת על טראומה קודמת) – מטפלים בכל טראומה בנפרד?
תשובה:
ישנם מטפלים שיציעו להתחיל לטפל בטראומה האחרונה וישנם מטפלים שיטפלו בטראומות באופן כרונולוגי מהראשוניות ועד למאוחרות יותר. לא בהכרח צריך לטפל בכל טראומה בנפרד, אבל זה מאוד תלוי בסוגי הטראומות או המקורות שלהם.
אני מצטערת שאני לא יכולה להיות יותר ספציפית מזה.
שאלה:
יש לי שאלה בנושא האמון, האם ניתן אי פעם, לרכוש אמון אמיתי,ולא שכל משבר, מחזיר אחורה.
תשובה:
כל משבר מזעזע, אבל בהכרח מחזיר אחורה. ניתן להגיע למקום שבו האמון הוא ברור מאליו למרות שמתרחשות אכזבות. וכאשר יש אכזבה זה לא נעים, לכן זה משבר.
שאלה:
כבר כארבע שנים מרגישה. תחושות, כאב, בחילה, פחד, רעד בגוף, רצון לברוח. יחד עם זה עולות השערות. בתוך כתיבה אוטומטית יש דיאלוגים עם חלקים וכל מיני תובנות. מרגישה גילאים שונים וכתבתי סיפורים שונים על דברים שאני לא יודעת אם קרו או לא. מרגישה שהחוויה קשה. יודעת שהיו לי טראומות בילדות. אבא שלי נסע לשנה כשהייתי בת חמש ונפטר כשהיינו בארה"ב כשהייתי בת שמונה, היה לי אבא חורג שהיה אובססיבי ומרביץ – את כל אלה ועוד אני זוכרת אבל יש תחושה חזקה שהיו עוד דברים שאני לא זוכרת. שמתי לב לאחרונה שאני בעצם לא ממש זוכרת כלום עד גיל שש. זה משגע אותי כבר ארבע שנים, לפני כן זה בכלל לא היה שם, רוב החיים זה לא היה שם. האם יש דרך לדעת? איך אפשר לדעת? (אגב אני נמצאת בטיפול אצל אחד המומחים לטיפול בטראומה בארץ). אודה לך מאד על התשובה.
תשובה:
כתיבה אוטומטית מצליחה לעלות זיכרונות אבל זה גם מבלבל כי בלי התמונות, בלי התחושות בגוף הספציפיות לזיכרון, בלי ההרכב השמיעתי קשה לדעת אם מה שעולה בכתיבה הוא זיכרון אמיתי או דמיון. אני בטוחה גם אם תמיד היו זיכרונות שהם לא צילומי וידאו לאירועים ספציפיים. אני יודעת את זה כי כשהבת שלי מספרת על משהו שהיה כשהיא הייתה קטנה זה נותן לי להרגיש כאילו היא גדלה בבית אחר. הזיכרונות שלנו הם לא מדויקים. אז יכול להיות שמה שעולה בכתיבה האוטומטית שלך מטאפורי באיזושהי דרך.
בגלל שכך, רוב הסיכויים שלא תלכי לבית משפט עם הזיכרונות, ולא חשוב אם הם מדויקים או לא. מה שחשוב הוא לעבד אותם, לעבד את מה שעולה כדי להירפא. כשאת ממשיכה בעבודת הנמלים הזאת יתחיל להיות לך סיפור חיים ברצף. אבל הרבה מאוד אנשים, גם שלא חוו טראומות, לא זוכרים את החיים מתחת לגיל 5 או 6.
באופן ספציפי לשאלה שלך איך אפשר לדעת, אין תשובה נחרצת. תמשיכי את העבודה הטיפולית עם המטפל שלך, ותסמכי עליו.