כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 21: "… הכמיהות האלה… והידיעה שהן לעולם לא יתממשו …" (כולם)

• "רוצה שתביני לבד. שתפתרי אותי מהמשימה האיומה של לדבר." (ל')
• "אני חושבת שזה חלום של כל אחת מאיתנו שהמטפלת תנחש מה אנחנו רוצים, מה אנחנו צריכים" (י')
• "אני רק רוצה שהיא תחבק אותי ולא תעזוב עד שהבור הזה יתמלא וכל הכאב ייגמר" (דניאלה)
• "יקרה, הפנטזיה הזו של "ההצלה" ,- כל-כך היא מוכרת. – אבל יקרה, – כל-כך מסוכנת גם, – בגלל מה שאנחנו מוכנות לעשות בשבילה" (מי)
• "לפעמים אני סופר לי את הבלגאנים, ואת התדירות שלהם, פשוט כי אני רוצה שידאגו לי. אבסורד נכון?" (דניאל)
• "וגם היום אני חולמת על מישהי אימהית וטובה שתציל אותי שתיקח אותי בזרועותיה ותציל אותי" (מכונפת)
• "גם לי יש כמיהות עצומות… לשים לה את הראש על הרגליים ושתלטף לי את הראש" (נאבקת)
• "ואם הייתה לי האפשרות לממן את זה הייתי אצלה כל יום לחמש שעות לפחות. אפילו בלי לדבר, מוכנה לעבוד לידה בחדר שם, רק לדעת שהיא שם, רק את הנוכחות." (ל')
• "יש לי עליה לפעמים פנטזיות מיניות, שמעורבבות עם הכמיהה שלי לחום "אימהי" ממנה" (נאבקת)
• "אני צריכה שהיא תהיה לי אמא גדולה" (דניאלה)
• "גמני מכירה את הבור ההוא מבפנוכו. – נחבטת בו בעוצמה כבר כמה חודשים. נופלת לתוכו שוב ושוב. – ושוב" (מי)

הרגע שלחתי אימייל למטפלת שלי / דניאלה

… זה מפחיד ומייאש אותי. והקושי העוד יותר גדול, והבושה והמבוכה הם בגלל  שאני מרגישה פתאום, אחרי כל-כך הרבה זמן, שאני צריכה אותה כמו פעם, בהתחלת  הטיפול. צריכה שתהיה לי אמא גדולה.

זאת האכזבה הגדולה שלי מעצמי…

אני מנסה לחשוב מה יהיה… ומה? מה היא יכולה לעזור? מה אני רוצה ממנה בעצם?

את האמת – אני יודעת מה. חיבוק. ולהרגיש שהיא אוהבת אותי.

ואח"כ השעה תיגמר ואשלם לה ואצא משם לאותה מציאות.

זה לא טיפול. זה דבילי וילדותי. זה לסחוט ממנה לכמה דקות את מה שהיה חסר לי  אז. וזה חסר תכלית, כי אני בור בלי תחתית. שואבת ושואבת ושואבת מאחרים ולא מתמלאת אף פעם.

היו תקופות בטיפול שפרגנתי לעצמי את הצורך הזה, אבל עכשיו הוא נראה לי כבר לא  לעניין. עד מתי אהיה נזקקת כזאת?

עצוב לי.

זה משגע אותי / ל'

אני עכשיו חושבת על זה, אני כבר שנה וחצי אצלה!

דברים לא היו אמורים להשתנות כבר?

עוד לפני שנכנסתי לפה, חשבתי לעצמי אותי אומרת לה: "אז נכון שבעצם את מודעת לזה שאני לא מספרת לך הכל?"

אז את בעצם יודעת שאני מסתירה ממך, מציגה מולך, משחקת איתך?

שאני הרבה פעמים מתנתקת ככה סתם באמצע משפט שלך?

שאני שונאת שאת לא יכולה לקרוא את המחשבות שלי. שבמקום לתאר לך מה בדיוק ראיתי עכשיו, התמונה שהייתה לי בראש הרגע, תוכלי לראות בעצמך ותחסכי לי את הכאב, הסיוט, האנרגיה בלנסות ולהסביר. ולמה אני בוכה עכשיו.

ומילים, מילים. אין לי.

לא מסוגלת.

רוצה שתביני לבד. שתפתרי אותי מהמשימה האיומה של לדבר…

ויקרה / מי

אל תייסרי את עצמך בגלל הרצון ההוא שהיא תבין מעצמה. – כל-כך הוא טבעי ומובן ונורמלי… ונכון, לא תמיד כל-כך יעיל, וחשוב ללמוד לעשות איתו גם דברים אחרים.

אבל לרצות? – לייחל? – למה לא, יקרה???

הלילה קלטתי משהו מוטרף לגמרי על עצמי./ .. דניאלה

הכל כאילו בסדר לי עכשיו… אבל ממש לא. אני כל הזמן בהרגשה של על סף בכי, ובא לי לצרוח עד שהגרון ידמם לי, ומלא מלא כאב בפנים, כזה שאני כבר לא יכולה לשאת יותר.

ואין שום דבר קונקרטי שאני יכולה לבוא איתו לכאן או למטפלת שלי.חוץ מאשר לבכות לה: אני רוצה אמאאאאאאאא…

ואני לא רוצה שהיא תגיד כלום, ואני לא רוצה לדבר. אין לי מילים לדבר. אני רק רוצה שהיא תחבק אותי ולא תעזוב עד שהבור הזה יתמלא וכל הכאב ייגמר. שייקח שבוע, חודש, שנה – לא אכפת לי כמה כל עוד אהיה עטופה בידיים שלה – עד שייגמר או עד שאני אגמר.

והלילה זכיתי ל- "הארה" – מוטרפת לחלוטין. ולו הייתי במקום 'נורמלי' עם עצמי הייתי מעיפה אותה ממני בשנייה שנדחפה לי לראש – מובכת על-ידה, סולדת ממנה, מכחישה את קיומה בי, ובטח לא מצהירה אותה ברבים:

במילים הכי גלויות – קלטתי פתאום שאני מתגעגעת לזמנים הקשים של הטיפול. כאילו בסדר לי מדי עכשיו בלי כל הרע.

נשמע דפוק לגמרי, אבל אני רוצה לחזור לימים המפילים של ההצפות והפלשבקים, להיות בתוך הפחדים ולתכנן את המוות שלי.

כי אז היא, המטפלת, הייתה הכי הכי קרובה ל- להיות לי 'אמא'.

אני רוצה להרגיש שוב כמו ברגעים הכי נואשים של הטיפול, כשאופציית ההתאבדות הייתה מילימטר ממני ושנייה לפני. כשהיא באה אלי. ישבה לידי ודיברה איתי, דאגה ושמרה עלי, והרגשתי שאני חשובה לה.

לא כמו פעם. לא כמו האמא ההיא.

אני כל-כך רוצה את החוויה הזאת שוב. את ההרגשה של שמורה ומוגנת ועטופה, אבל אין לי שום מחשבות התאבדות כרגע, ו- 'הכל טוב', ואין לה שום סיבה לבוא אלי…

… עכשיו ש- 'הכל טוב' – אין לי שום סיבה להתקשר אליה, ואין לה ממה להציל אותי, אבל אני רוצה להרגיש שוב את ההרגשה הזו. שאני על סף משהו נוראי ו- 'אמא' מצילה אותי.

במקום פעם. במקום האמא ההיא.

ורוצה שהיא שוב תקרא לי את השיר של שינייד או'קונור this is to mother you – במבטא שלה שעושה את המילים אמיתיות וכמו באות לה ישר מהלב.

"when you need me I will do what your own mother didn't do ……"  ושהדמעות יזלגו לי חופשי אצלה בחדר. אבל מה פתאום לבקש עכשיו, בלי שום קשר לכלום? ועל מה לבכות?

אני מתגעגעת לתקופות הכי רעות שלי אצלה. כי הן היו הכי טובות. כי הרגשתי פעם אחת בחיים שיש לי אמא.

אפילו לי זה נשמע מופרע לגמרי, שמתפללת ששוב יהיה רע אמיתי. שתהיה לי סיבה  אמיתית לפחד ולכאוב ולבכות, ואוכל לבקש לי חום ודאגה. ואמא.

ועכשיו 'הכל טוב' חוץ מהבור הזה בפנים. שלפעמים הוא מצומק ונסבל, ולפעמים – כמו עכשיו – הוא כזה ענקי עד שאין כלום אני מלבדו. ואין מי שיתקשר משם, או יכתוב או ידבר.

כולי בור עטוף בעור…

אוי דניאלה / דניאל

ולא. אני בכלל לא חושב שהתגלית שלך היא מטורפת. לצערי גיליתי אותה, וזהו אחד הנ' שלי שאני מתבייש בהם מאוד. לפעמים אני סופר לי את הבלגאנים, ואת התדירות שלהם, פשוט כי אני רוצה שידאגו לי. אבסורד נכון?

כשיום אחד סיפרתי למטפל שלי על אחד הבלגאנים, והוא הגיב לו בשוויון נפש, שאלתי אותו אם הוא לא דואג לי. נעלבתי ממנו, שהוא לא הגיב בסערה, במצוקה, עם רצון להכיל אותי ואת הבלגאן שלי. וישר תרגמתי את זה למחשבה שהוא לא אוהב אותי. כי מי שאוהב אותי – אמור לדאוג לי.

אז כן, אני נורא מתחבר למה שאת אומרת, לזה שהזמנים הקשים, שבהם דואגים לנו, הם אלו שבהם אנו מרגישים אהובים, ושאכפת למישהו מאיתנו.

אני בהמתנה ליום שבו אלמד להרגיש אהוב גם בלי להיות במצוקה.

ל':

ולגבי המטפלת? אני לא יודעת מה אני אעשה. משהו בסיסי בתוכי, די ילדותי אני מודה, רוצה שהיא תבין לבד. אני לא צריכה להגיד לה. אני רוצה שהיא תכתוב לי שוב ולפחות תשאל לשלומי. אני רוצה שתדאג לי כי אני לא כותבת לה. אני רוצה להרגיש שבכלל אכפת לה ממני.

דניאלה. ..- כתבת… סוף סוף ./ .. מי

יקרה, איך שאת מצליחה להתחבר לי לוורידים הפרטיים, – הכל-כך כואבים, בדייקנות של איזמל מנתחים. ..- כל-כך חשוף, כל-כך נושם. – כל-כך כואב.

ויודעת מה? ??- חושבת שאני מצליחה כבר פחות לייחל להצלה, – יותר להכלה, לחום, לחיבוק, ( = לאהבה? , – ?- ??? קצת די מפחיד, בינינו…) אבל גם לאמון הדדי: – שאני אצליח לדעת שהיא פה בשבילי, – בגבולות הידועים, – ושהיא תוכל לדעת שהיא יכולה לסמוך עלי, – שלא אפגע בעצמי. – שזה על אחריותי, – שאני באמת "ילדה גדולה" כבר. – ככה יכולה גם לאפשר לעצמי לדבר, – לפעמים, – ברגעים הכי קשים, – על הצורך הנואש לחדול ( = לנוח…) בלי שהיא תצטרך להזדרז להציל אותי = להרחיק אותי משם. כי יקרה, – יש כל-כך הרבה חום באמון ההוא… ככה מרגיש לי, חושבת שככה…

… ולא שוויתרתי לגמרי על פנטזיות ההצלה, – אבל אולי הסכמתי להן להיות מאחוריי? – אוף, – לא יודעת איך אומרים את זה.

דניאלה, – נכון שזה לא וויתור על הבאר הגאלקטית ההיא. – אבל היא לא תיגמר לנו אף פעם הרי, נראה לי. – הבור עמוק מדיי, – החוסר טוטאלי מדיי,= האין ממית מדיי מכדי שנוכל אי פעם להניח לו. – מכדי שהוא יניח לנו אי פעם. גמני מכירה את הבור ההוא מבפנוכו. – נחבטת בו בעוצמה כבר כמה חודשים. נופלת לתוכו שוב ושוב. – ושוב.

דניאלה,/ מכונפת

מרוב הזדהות לא הצלחתי לענות.

קראתי כבר מזמן את ההודעה ואחר כך קראתי אותה שוב שוב ושוב.

כמה הזדהות…

הרבה שנים גם בתור ילדה וגם היום אני חולמת על מישהי אימהית וטובה שתציל אותי שתיקח אותי בזרועותיה ותציל אותי.

בטיפול הקודם כל-כך נקשרתי למטפלת והייתי כל-כך תלויה בה ומרוב פחד אמרתי לה שוב ושוב שאני בכלל לא זקוקה לה.

וכמה שהייתי זקוקה לה, היא הייתה רכה ומלטפת ואוהבת ומחבקת.

עד שהרגשתי שזה לא נכון כבר. היא נשאבה ביחד איתי לתהומות שלי ולא ממש הצליחה לנער כשצריך וכן, גם להיות קשוחה.

עכשיו אני נמצאת בטיפול מבלבל, כבר לא חולמת שהמטפלת הנוכחית תחבק ותגן.

אולי זה שלי אולי זה שלה אין לי מושג.

אבל אני יודעת שאני זקוקה לזה נואשות…

דניאלה, אני מבינה מאוד.

מזדהה עד כאב…

מרגישה שאף מילה שלי לא תגדיר בבהירות מספקת את ההזדהות שאני חשה איתך…

קטע ממכתב למטפלת שלי / דניאלה

"… את רואה, אלה בדיוק הקטעים שאני מרגישה כל-כך במבוכה וכל-כך מתביישת, שאני לא יודעת איפה לשים את עצמי. ואני כל-כך כועסת על עצמי.

אם תשאלי אותי מה אני הכי שונאת בעצמי, זה בדיוק זה. שאני כל-כך needy.

אני כל-כך שונאת את זה, אבל זה מה שהכי מפעיל אותי – גם כשאני הולכת עם ההרגשה וגם כשאני מתנגדת ונלחמת בה.

זה כל-כך חזק, וכמה שזה יותר חזק – אני מרגישה יותר חלשה"

מתחברת גם לחיבוקים / נאבקת

גם לי יש כמיהות עצומות לחבק אותה ולקבל ממנה חיבוק, לשים לה את הראש על הרגליים ושתלטף לי את הראש, אבל למזלי הגדול מחד, ולצערי הרב, מאידך, היא לא מוכנה לזה. אני יודעת שהיא צודקת ושזה יהיה רע מאד אם יהיו חיבוקים במצב כרגע שהכל כל-כך מבולבל אצלי– רגש, מין וכו', אבל למרות ההבנה הזו זה מאד מכאיב לי, שהיא (המטפלת) כל-כך קרובה אלי פיזית ואני מרגישה כל-כך קרובה אליה נפשית ובכל זאת אי-אפשר להתחבק. אני מסתפקת בלהיות מסוגלת להגיד לה במלים מה הייתי רוצה ממנה ובלהתמודד עם הרגשות הסותרים – הבנה שהגבולות האלה שהיא מציבה שומרים עלי יחד עם כאב ותסכול.

ל':

מבחינתי, בדמיון של מקום בטוח, אני חושבת רק על החדר שלה – הקליניקה.

אני מרגישה כאילו אני זו שרוצה כל הזמן לפרוץ גבולות עם ה- "אם אפשר, בבקשה, אני חייבת לפגוש אותך כמה שיותר מהר".

ולצערי, לא מסוגלת לדבר איתה על זה. כל הסיטואציה הזו כל כך מביכה לי.

אני חושבת שאני אתפלץ אם היא תגיד לי משהו שירמוז שאני נמשכת אליה או משהו כזה כי זה לא. ובעצם איך זה יכול להיות? ולמעשה אין לי מושג! אני האחרונה לדעת מה אני ומי אני. מטורף הא? טוב בקטע הזה אני באמת דפוקה אבל זה כבר דיון אחר לגמרי.

כל מה שאני יודעת שמבחינתי, כאילו הנוכחות שלה מספיקה כדי להרגיע אותי, לתת לי את האפשרות להביט על דברים שהקשו עלי נורא בצורה אחרת. ממש להרגיע אותי ולהבריח את כל הפחדים.

לא נראה לי שזו התאהבות. אם כבר צורך אדיר לקרבה שהיא בטוחה לי.

ותמיד אני מפחדת שאולי אני מנצלת אותה. שכשהיא נותנת לי יותר מהזמן שנקבע אני מרגישה שאני לא בסדר ולא נעים לי שבגללי היא מתעכבת ואם הייתה לי האפשרות לממן את זה הייתי אצלה כל יום לחמש שעות לפחות. אפילו בלי לדבר, מוכנה לעבוד לידה בחדר שם, רק לדעת שהיא שם, רק את הנוכחות.

נכון שאז החיים היו נפלאים?

גם אני בעד החמש שעות ביום./ .. נאבקת

אבל אני לא משלה את עצמי שאני ארגיש שזה מספיק, כי הבור של החסך כל-כך עמוק…

וכמו שנורית אמרה, ואני מאד מסכימה איתה, ככל שהן נותנות לנו יותר אז ה- "תיאבון" שלנו מתגבר, כי הרי זהו רעב שאף אדם לא יוכל למלא אותו. והפתרון הוא כנראה באמת ההפנמה של דמות המטפלת, דרך החוויה המתקנת והמרפאת של הקשר איתה, שאמורה להתרחש בהדרגה. אבל עד שזה קורה, זה קשה וכואב, וקורע את הנשמה, הכמיהות האלה. והידיעה שהן לעולם לא יתממשו…

… ולגבי העניין של הספק משיכה, אני יכולה להבטיח לך שאת ממש לא דפוקה. יש לי עליה לפעמים פנטזיות מיניות, שמעורבבות עם הכמיהה שלי לחום "אימהי" ממנה ( המונח הזה "אימהי" כל-כך זר לי, אף פעם לא היה לי אותו, ואני מרגישה שלהשתמש בו בהקשר של המטפלת זה להוריד מהערך של הנתינה שלה לי) ו-… דיברנו על זה.

זה תמיד מאד מביך לספר את הפרטים (התפתלתי קשות), אבל גם משחרר (כרגיל…). וברור לי שעוד לא אמרנו את המלה האחרונה בנושא הזה.

בקיצור, מסובך כל הקשר הזה עם הפסיכולוגית, אבל מתוך כל הקשיים והכאבים והמשברים האלה אנחנו צומחות.

ואל תדאגי, את עוד תדברי איתה על כל התחושות האלה, כשתרגישי מסוגלת ומוכנה. כל דבר בעיתו.

ומה אני אגיד שאני לגמרי./ .. נורית

הטרוסקסואלית ופתאום הרגשתי התאהבות במטפלת והתבלבלתי לגמרי ולא הבנתי מה זה ולמה. אחרי התפתלויות איומות הצלחתי לומר לה את זה שאני לא מבינה, אבל יש כאן מין התאהבות כזו, והיא הגיבה בשלווה מוחלטת ואמרה שזה טבעי ואנושי להתאהב במטפל/ת וזה לא משנה מה הנטייה המינית, זה לא קשור. בכל אופן מרגע שהיא הגיבה בשקט נפשי כזה נרגעתי גם אני והדברים הסתדרו. כל זה קרה ממש בהתחלה כיום הקשר כל-כך מובנה שאני כבר לא מתבלבלת. וכן, יש אצלנו בלבול בין חום ומיניות וחסכים וניצול ואלוהים יודע מה עוד.

נורית ול', אני יודעת שההתאהבות במטפלת לא קשורה לנטייה מינית./ .. נאבקת

מה שניסיתי לומר זה שלפעמים חששתי שאולי הפסיכולוגית שלי תרגיש מאוימת כאשר אני מעלה את עניין הפנטזיות המיניות, כי במקרה שלי, בגלל הנטייה המינית, הפנטזיות הן לא רק עניין תיאורטי בהכרח… … נראה לי שגם לפסיכולוגית שלי זה קצת זר, כל העניין של לסביות, וגם בנושאי מין ומיניות נראה לי שהיא לא עד הסוף מרגישה "בבית". נראה לי שהיא משדרת קצת מבוכה כשנכנסים לפרטים של מין לסבי, למשל (ואולי אני משליכה עליה את המבוכה שלי…). לעומת זאת, אני מרגישה מאד בטוחה ביכולת שלה לשמוע ולהכיל חלומות עם תכנים מיניים קשים. אני מקווה שגם כשנגיע לדבר על מין, מיניות וזהות מינית בצורה יותר מעמיקה אז היא תהיה מספיק פתוחה ומקבלת.

דווקא בקטע הזה אצלי זה אחרת / ל'

היא, אין לה שום בעיה ואני גם מעולם לא עלה בדעתי אפילו לרגע שיש לה בעיה עם לדבר על זה.

להיפך, נראה לי שהיא הייתה מעלה את זה יותר אם רק הייתי מסכימה או מסוגלת לזה. אבל בכל פעם שזה עולה, כשצריך לדבר על זה, אני, מבלי להשתלט על זה עדיין, מתנתקת אוטומטית. ממש מרגישה איך רעש מכונות מתגבר לי בראש רק לא לשמוע, רק לא לשמוע את המילים שלה.

למזלי גם "נפלתי" על מטפלת שמכירה מקרוב מאד כל הנושא של הזהות המינית, ואם יש לי שם משהו שארצה אי פעם או אהיה מסוגלת לשוחח איתה, יש לי פרטנרית מעולה! דווקא בזה אני סומכת עליה ויותר מזה, יודעת שאני עדיין בידיים הנכונות.

לפעמים, כשעולה נושא המיניות ומין, אולי אני אפילו מדמיינת לעצמי שהיא עושה אקסטרה מאמץ להוכיח ולהראות לי שזה הדבר הכי הכי טבעי שבעולם לדבר על זה.משהו כמו כשמדברים על מחשבים. ובכל פעם אני מזדעזעת מחדש.

נראה לי תמיד כאילו אני בעצם ילדה קטנה עדיין שהיא די בהלם על שמשוחחים איתה על מין. עדיין התמימות והחרדה הזו של "מה פתאום? וזה לא בסדר!" עדיין תקועה בתחושה שבעצם אני ילדה קטנה הכלואה בעולם של מבוגרים.

אוף!