כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 24: "… ואולי לא סיימתי את הטיפול?… אולי לא אסיים לעולם? …" (דניאלה)

• "בכל מקרה כנראה לא קל לסיים טיפול ולהיפרד מדמות כל-כך משמעותית" (נאבקת)
• "אם כל אלה הם סיום טיפול, אז איך זה שאני שוב לא מצליחה לשמוע את מה שאני אומרת לעצמי?" (דניאלה)
• "סיום טיפול זה גם היכולת לשלוף מבפנים את הדמות והקול של המטפלת בשעת הצורך" (נורית)
• "תמיד הייתה בלב הציפייה הזאת – שפעם – "כשאהיה גדולה" ואסיים טיפול – יהיו לי חיים "רגילים" ו- "נורמליים"…" (מי)
• "הלוואי ואחרי הטיפול הייתה אפשרות לשמור על קשר כחברות" (ל')
• "אני התעקשתי לאטום את הפתחים הרמטית. והוא? בצד שלו השאיר המון פתחים" (דניאל)
• "הלוואי והייתי יכולה לחשוב על סיום טיפול, הלוואי ולא הייתי כל-כך חרדה מלהישאר לבד בלעדיה" (ב')
• "כי 'הרי מה יש בי שישמור את קרבתה חוץ מהפגיעה' חשבתי לעצמי. רציתי, בעצם, שהטיפול לא ייגמר לעולם" (יוסי)

בגמילה / ל'

אני רוצה להפסיק את הטיפול. דיברתי על זה כבר איתה וסוכם בינתיים שנחכה עוד  שלושה חודשים. אני לא חושבת שאמשיך באמת עוד כל-כך הרבה זמן. קצת מיואשת מכל  ה- "טיפול" ומכל מה שקשור לזה. לא מרגישה שאני "מטופלת" או מטפלת. אולי אני  באיזה משברון. רוצה להפסיק לחשוב על זה. רוצה להפסיק לנהל את הזמן שלי לפי  הפגישות. רוצה להפסיק להוציא את הסכומים הגדולים האלו על טיפול.

אני רוצה להיות קצת כאילו רגילה שוב. רוצה ללבוש מסכה אחרת שתיטמע בתוכי.

אני רוצה אחרת.

דניאלה:

… כבר כמעט שנה שאני מתנדנדת בין כן טיפול ולא טיפול… אני מורחת וגוררת  וסוחבת… סתם כזה, רק בשביל שתישאר לי איפשהו בת-ברית, אבל אי אפשר לעבוד  ככה.

החלטתי לסיים, אבל מרגיש לי סוף העולם…

נאבקת:

לגבי ההתלבטות בנושא ה- "הצדקה" להמשיך את הטיפול – מעבר לצורך בבירור העניין  מול המטפלת, לי יש תחושה שעצם ההתלבטות אולי מרמזת על כך שעדיין יש צורך  להמשיך ולקבל את התמיכה של הטיפול. יש לי הרגשה שכאשר מרגישים שיכולים לעמוד על הרגליים ושלא זקוקים יותר לטיפול אז הדברים הרבה יותר ברורים לנו בפנים. נכון, בכל מקרה כנראה לא קל לסיים טיפול ולהיפרד מדמות כל-כך משמעותית שליוותה אותנו הרבה שנים, אבל הרבה פעמים, ואולי אף ברוב המקרים, התחושה הזו של צורך לסיים באה מהמטופלת עצמה, מיוזמתה, מתוך ההרגשה הפנימית שצברה מספיק כוחות כדי "לפרוש כנפיים". וגם אז, תהליך הפרידה הוא הדרגתי ומסודר.

אני גם חושבת שעצם זה שאת מרגישה שאת כביכול "הרבה" שנים בטיפול (אנחנו הרי יודעות שבנסיבות שלנו, הרבה שנים זה דבר מאד נורמלי ומקובל ואי-אפשר לקבוע "תקרה" באופן מלאכותי) או אולי אפילו מרגישה שזה "יותר מידי" זמן – הדבר הזה כשלעצמו לא צריך לדעתי להשפיע מראש על ההחלטה אם ומתי לסיים טיפול. השיקולים צריכים להיות לדעתי ענייניים – האם אני נזקקת? האם אני מסוגלת להסתדר כרגע בלי התמיכה של הטיפול? וכד', ולא כל מיני נורמות כאלה או אחרות של משך הזמן ה- "ראוי" לטיפול או קיומה של "מכסה" לקבלת אכפתיות והתחשבות מצד המטפלת. וגם, אם הבנתי נכון, אז יתכן שאלמלא האילוץ הכספי כל הנושא של הפסקת הטיפול לא היה עולה.

דניאלה, מעניין שאת מתארת / נורית

פרצי יצירתיות דווקא בלילה…

בקשר למטפלת יכולה להבין שזו הרגשה של סוף העולם. בעיני אחרי שנוצר קשר כזה עמוק זה לא טבעי להיפרד. יודעת שזה מקובל. מסיימים טיפול ושלום. אני מרגישה שיש כאן משהו לא טבעי. הבנתי מתגובה שלך ל- ג' שאת לא יכולה לחזור לטיפול סדיר כי אין לך אפשרות כלכלית.

בכל זאת נראה לי שלחתוך זה אכזרי וקשה מידי. אולי בכל זאת תמצאו דרך להמשיך בקשר.

מה זה נקרא 'לסיים טיפול'?/ דניאלה

ביום ראשון הייתי אצל המטפלת שלי אחרי חודשיים שלא נפגשנו. סיימתי את הטיפול לפני שנה בערך, אבל אני הולכת אליה מדי פעם, ככה, כאילו סתם אבל לא סתם. אני צריכה לדעת שהיא עדיין ישנה בשבילי איפשהו.

באתי אליה זקופה עם כל ההרגשה הטובה של השבועות האחרונים. סיפרתי לה על הנפילה האחרונה שלי וכמה מהר (יחסית) התאוששתי ממנה, הראיתי לה את דניאלה שאוהבת את עצמה – את הודעת הסנגור שלי על עצמי, את דניאלה שלא פוחדת להרים את המסך מעל קטעים סודיים של חייה – את החדר שלי. אמרתי לה: "אני אוהבת להתגאות אצלך" והיא, שמכירה אותי כבר עשר שנים, ענתה: "אני אוהבת שאת אוהבת להתגאות אצלי".

בדקנו שוב, כמו תמיד, אם אני רוצה לחזור לשיחות קבועות – פעם בשבוע או בשבועיים. אמרתי לה: "טוב לי ככה, בלי התלות הנוראית שהייתה לי בך. טוב לי ככה לבוא מדי פעם, כדי שלא תיעלמי לי לגמרי מהחיים". והיא שאלה: "האם זו לא בכל זאת טיפת תלות?" עניתי שלא. שזה ברמה אחרת, שאני מאמינה שזה בערך כמו שהיא הייתה שמחה שאני לא אעלם לה לגמרי מהחיים. אמרתי לה: "את לא צריכה לענות. לא להכחיש ולא לאשר".

לא הייתי זקוקה לתשובה שלה. אני מאמינה שהיא שמחה לראות אותי מדי פעם, אני מאמינה שאני מיוחדת לה, וזה אומר לי שאני מרגישה מיוחדת לעצמי. זה טוב. אולי זה הסימן הכי מובהק לסיום טיפול? אולי סיום טיפול מגיע כשאין כבר צורך באישור חיצוני, כשההזדקקות הנוראית כבר לא שם והתלות העצומה מתפוגגת, כשההרגשה היא של שני בני-אדם שווים שעשו יחד דרך ארוכה, עם רגש חם ועם זיכרונות משותפים שיישארו לתמיד?

ואולי סיום טיפול זה כשהיחס בין הזמן בו אני למעלה או למטה, משתנה לטובת הלמעלה?

פעם חשבתי שכשאסיים טיפול העבר כבר לא יהיה יותר בחיים שלי. לא יהיה לו יותר כוח להידחף לי כרצונו למחשבות ולחלומות, הוא לא זה שיקבע לי את ההרגשה והעשייה. היום אני לא בטוחה. אני יודעת שאין דבר כזה, והעבר תמיד יהיה חלק ממני.

אז אולי לסיים טיפול זה לדעת – גם כשרע או קשה או כואב או מאיים – מאיפה זה בא ולמה דווקא עכשיו, מה היה הטריגר ולמה הוא קשור.

אולי זה להיות מסוגלת להבחין בין העבר להווה, להגיד לעצמי: זה רק זיכרון רע וזה לא קורה עכשיו, או – את הרי יודעת מה את שווה, וכל הקולות האחרים הם קולות של פעם?

ואולי סיום טיפול זה לא לעסוק כל הזמן בבלתי אפשרי – בלנסות לתקן את העבר, בלחפש להם תחליפים, בלחלום על נקמה, בלהרגיש את הכעס, האשמה, הבושה, אלא לחיות את ההווה ולעשות אותו הכי טוב שאפשר.

אבל אם כל אלה הם סיום טיפול, אז איך זה שאני שוב לא מצליחה לשמוע את מה שאני אומרת לעצמי? איך זה שאני לא מספיקה לעצמי? לאן נעלמתי לי? איפה אני של השבועות האחרונים?

איך זה שאני שוב מוצאת את עצמי למטה? איך זה שכל-כך כואב לי עכשיו? איך זה שאני מתה לטלפן למטפלת שלי ולהגיד לה אני טובעת, תצילי אותי? איך זה שאני מרגישה כמו בניין קלפים רעוע?

ואולי לא סיימתי? אולי שוב רק ברחתי? אולי לא אסיים לעולם?

שואלת וחושבת ושואלת וחושבת, רק כדי לא להרגיש.

נורית:

השאלה שהעלית כאן מאד מעסיקה אותי ולאחר מחשבות מרובות נדמה לי שכל מה שכתבת כאן מעיד על החלמה ועל סיום טיפול לגבי אנשים כמונו. להרגשתי ניתוק מוחלט מהמטפלת הוא לא טבעי מהמקום שממנו באנו. כשאמרתי לפסיכולוגית שלי שגם כשהטיפול יסתיים אני לא חושבת שאוכל להיפרד ממנה לחלוטין היא ענתה לי: "אז לא תיפרדי לגמרי". מהמקום שממנו באנו חלק מההחלמה ודיברת על זה כאן, היא ההכרה שהעבר לא יעלם עם סיום הטיפול, שהעבר לא יעלם בכלל אלא יזוז לצד ויאפשר חיים. זה הניצחון שאפשר להגיע אליו. הניצחון הוא שהנפילות מסתיימות מהר ולא מחריבות את החיים ושהתדירות שלהן קטנה. סיום טיפול זה כשאפשר לחיות חיים מלאים ואף מאושרים לעיתים למרות הכל.

סיום טיפול מלבד כל מה שכתבת זה גם היכולת לשלוף מבפנים את הדמות והקול של המטפלת בשעת הצורך. ההפנמה שלה והיכולת להיעזר בה מבפנים זה אחד הסימנים הנוספים לסיום טיפול.

לי אין תוכנית להיפרד לחלוטין מהפסיכולוגית שלי. זה לא נובע מתלות במובן השלילי של המילה אלא מרצון לשמור על קשר עם מישהי שלמדתי לאהוב, ולמדה לאהוב אותי, מישהי קרובה במיוחד שלראשונה בחיי לימדה אותי לתת אמון. כשהטיפול יסתיים הקשר ישתנה ואנחנו נפגש רק מדי פעם כדי לא לחתוך את הקשר לגמרי. זה כבר משהו אחר לגמרי כפי שתיארת ולדעתי כפי שהקשר שלך עם המטפלת עכשיו זה בהחלט סיום טיפול. אני לא רואה כל רע במפגש מדי פעם כשצריך, לא רואה למה סיום טיפול חייב להיות פרידה מוחלטת. אני חושבת שבדיוק כמו שאני נקשרת לאנשים אחרים ואז רוצה להישאר איתם בקשר כך זה גם בטיפול. נוצר משהו מאד מאד מיוחד וחזק ואני לא רואה כל סיבה להפסיק אותו לחלוטין כל עוד הקשר מעודד פריחה ועשייה והתמודדות וחיים עצמאיים ואיננו תלותי במובן שאי אפשר לחיות בלעדיו.

מאד הגיוני ואנושי בעיני דניאלה שלפעמים בתקופות מסוימות כמו עכשיו תרצי להתקשר אליה שוב שתציל אותך, והייתי רוצה שתראי כמה זה טבעי ואנושי ולא אומר שהטיפול לא הסתיים. הטיפול הסתיים אבל הקשר לא ולכן אם את נופלת עכשיו וזקוקה לה הייתי מתקשרת ונפגשת.

אני חושבת שאנחנו מאד קשות וביקורתיות כלפי עצמנו ואולי כדאי להניח קצת ולסלוח גם על נפילות וגם על הזדקקות מחודשת לעזרה מדי פעם. הדברים לא צריכים להיות נחרצים כל כך, הם לא שחור לבן, תני גם לשטח אפור וסלחני יותר להישאר עבורך לשעת הצורך. את סיימת טיפול עשית דרך מדהימה ומעוררת הערצה אבל את באה ממקום של הרס כזה שטבעי ואנושי שלעיתים תזדקקי לעזרה ומה רע בזה? אני אזדקק לעזרה ברמה כזו או אחרת כל חיי, אז מה? זה לא מונע ממני לרוץ קדימה בסערה ולהשתנות בלי סוף ולשפר את חיי מדי יום, ואמשיך בתהליך הזה ככל יכולתי וכל עוד אני במגמה של שינוי ושיפור והשתחררות.

אני לא רואה כל רע בהזדקקות לעזרה מדי פעם. אם היית פוגשת חולה כרוני שחי חיים טובים ועצמאיים ומדי פעם נזקק לטיפול רפואי לא היית כועסת על התלות שלו בטיפול. היית מעריכה אותו שהוא חי ומתפקד והיה נראה לך טבעי שמדי פעם הוא הולך לקבל טיפול. אין הבדל ובעיני אפשר קצת לרכך את הפינות. אז זהו דניאלה כרגיל אני עם המגילות שלי. השורה התחתונה היא שהטיפול הסתיים אבל את לא הסתיימת וכל עוד את חיה תהיינה לך נפילות ומדי פעם הן תהיינה קשות ותזדקקי שוב לעזרה וזה טבעי ואנושי ולא הייתי מונעת את זה מעצמי.

אוי דניאלה – כל כך הרבה מחשבות./ .. מי

וכל-כך הרבה כואב וכל-כך הרבה מוכר וכל-כך הרבה. ..- זה היה רק כשהגעתי הנה, – לפורום הזה ולשכן, – כשנחתה עליי ממש ההבנה הזאת – לגמרי – שהעבר כנראה אף-פעם לא יהיה ממש מאחור. ..- וזה לא שלא "ידעתי" את זה בעצם גם קודם – מדברת ודיברתי על זה המון עם המטפלת. ידעתי שהזיכרונות אף פעם לא יהיו "מאחור", ושהכאב לא, והחרדות לא. – שהם תמיד ימשיכו להיות חלק ממני, – עד הסוף. אבל תמיד הייתה בלב הציפייה הזאת – שפעם – "כשאהיה גדולה" ואסיים טיפול – יהיו לי חיים "רגילים" – ו- "נורמליים" – ליד כל אלה שיישארו בתוכם.

– ורק פה הבנתי – שבעצם, – כנראה, – לא. – בשבילי זאת הידיעה שתמיד ימשיכו להיות לי נפילות. – שמהן לא אצליח אף-פעם לגמרי "להתרפא". לברוח, להימלט. –

כל-כך נורא הבהילה והפחידה אותי ההבנה הזאת, – והיא עדיין. אבל אני מבינה עכשיו שכנראה ככה זה. שהנפילות גם הן שלי לתמיד. – נורא כואבת ההבנה הזאת. שומעת את הכאב הזה ממך עכשיו – והוא מצטרף לשלי. וכנראה שלי לשלך. ויש בו, למרות הכל, – גם טוב. – כי הוא מציאות. כי הוא להיות כאן (ולא שם), ולהיות מחוברת (ולא נעלמת ומתנתקת) – והוא באמת חיבור למציאות. – חיבור כואב – אבל חיבור. וגם זה – שלכאוב ביחד זה הרבה יותר קל מאשר להינעל בתוך הכאב הפרטי – ולתת לו למסך ולהעלים לי את כל העולם. – כי הוא הופך ככה להיות לכאב בונה וממריץ לעשייה – במקום – כמו קודם – כאב משתק ושואב כוחות. וככה זה הופך להיות אחרת. – כאב שהוא כבר לא מכשיר לשירות ההרס העצמי – אלא מנוף לבנייה. מסתכלת על עצמי עכשיו בסקרנות וקצת תדהמה – כי הי, – הרי אני בועטת – אז מאיפה כל ההבנה וההשלמה הזאת? ??- התשובה המאוד ברורה לי עכשיו היא – זה מכאן. זה מכן – ממך, ומכולכן (התחלתי לכתוב שמות ומחקתי – כי לא אזכור את כולן/ם – וזה לא יהיה מלא ככה – ולא כל האמת) – ומהידיעה שאני כבר לא לבד יותר, – שיש לי עם מי להתחלק, שיש מי שיבין, שיש מי שיעזור – ושגם אני אוכל להיות שם בשבילו – בתורי – להבין, להקשיב, לתמוך ולעזור – ואלה הם החיים, בעצם – לא? – כמו שיש לי את החברות "מהעולם" ,- ואת המשפחה, והמטפלת – וכולם יהיו לתמיד חלק מהחיים שלי. כי ככה זה. כי אנחנו בנות (ובני) אנוש – ואנחנו לא חיים על אי בודד.

אז ככה אני מבינה את זה – ויודעת שגם הקשר עם המטפלת זה כנראה לתמיד. – הוא ישתנה, – הוא יתבגר ויגדל – אולי הוא יתרחק – וכבר לא יהיה כל-כך צפוף יותר – וכבר הרבה יותר אשתף והרבה פחות אשען ואתלה. אבל גם הקשר עם הילדים משתנה וגדל – אבל תמיד נמצא. – כי כל הקשרים האלה הם חלק ממני, – חלק ממי שהוא "אני" .- וגם המטפלת היא כבר חלק ממני. – כמו שגם אני כבר חלק ממנה. לא מאותו המקום – לא באותה עוצמה – לא מאותו הצורך בדיוק – אבל =בכל זאת כמישהי שחשובה גם לה אישית (ולא רק "מקצועית"). – כי כנראה – ככה אנחנו בנויים. אנשים שנוגעים בנו – הופכים להיות חלק מאיתנו. – ואני לא מכירה אף אחת/ד – שלא צריך לפעמים עזרה. שלא נופל אף פעם – שלא נמצא גם במצוקה וכואב וזקוק לתמיכה. – גם אם הוא לא "מפה" .- כשהגעתי הנה והתחלתי לקרוא את המאמרים גם – קראתי שם איפשהו – שכטיפול מסתיים – לא נותר יותר קשר עם המטפל. – ואני לא חושבת שלגביי זה נכון. אולי בכלל לגבינו.

האמת./ .. ל'

אני חושבת שאין משהו שהייתי רוצה יותר מאשר להיות חברה טובה של המטפלת שלי.

היא אדם מקסים ומעניין עם נקודת מבט שונה משלי על החיים. ממש מסוג האנשים שאני הייתי רוצה להיות קשורה אליהם.

אבל… וזה אבל גדול, לא בטוח שאני באמת מכירה אותה. הרי יש את המטפלת שלי וישנה מישהי עם חיים פרטיים משלה. היא מן הסתם לא מספרת לי הכל עליה. רק מה שיכול להיות רלוונטי. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שזה דבר נורא מבלבל. הרי כשאנחנו נפגשות היא קשובה לי ולצרכים שלי ומה יש לי להגיד ותמיד תהיה לטובתי. זה המקצוע שלה, זה התפקיד שלה. אני אף פעם לא רואה אותה כשלה רע או כשהיא עצבנית. אני אף פעם לא רואה את הצדדים האחרים שלה באישיות.

אני לא יודעת מה להגיד, הלוואי ואחרי הטיפול הייתה אפשרות לשמור על קשר כחברות אבל אני לא יודעת קודם כל אם זה בכלל אתי ושנית אם היא בכלל הייתה רוצה בזה, אם זה בכלל נכון.

חברות רגילה זה אולי בעייתי כי קשה / נורית

לשני הצדדים לעשות את המעבר ממטפלת ומטופלת לחברות אבל פגישות בתדירות נמוכה ושמירה על קשר טלפוני או אחר זה בהחלט לא מאיים על הצדדים ולא מבלבל. להפוך קשר טיפולי לחברות יכול להיות מבלבל לשני הצדדים.

ואחרי כל זה./ .. ל'

עוד "משעשע" אותי לחשוב שאני הייתי בטוחה כל החיים שלי שאיזה יום אתפוס לי פסיכולוג, "אשפוך" עליו את כל הסיפור שלי, אחווה קתרזיס וזהו.

שתי פגישות מקסימום שלוש.

מה כבר יש לדבר על זה? הרי בסה"כ רציתי לספר את זה למישהו שאסור יהיה לו להעביר את זה הלאה.

יודעת דניאלה? היה לי מאד חשוב לקרוא את ההודעה שלך. מאד חשוב! מה שאת בעצם מתארת בשבילי זה את קו האופק. נורא קשה לי ללכת בדרך הזאת מבלי לדעת מה יהיה. הציפיות שלי בתחילה היו גבוהות עד בלתי אפשריות. ציפיתי להשאיר הכל מאחור. ציפיתי שאוכל להניח לזה. ובכל פעם שהתפכחתי מחדש הכאב היה בלתי נסבל.

לאט לאט אני מקבלת את העובדה שהחלק הזה בחיים שלי לא ימחק. וגם שאני לא אחטוף מכה מספיק חזקה בראש שתעלים את הכל. זה יהיה שם. יהיה תמיד ואני רק צריכה ללמוד איך לחיות עם זה. העניין הוא שעד שפתחתי את זה זה היה כמו להסתובב עם חץ תקוע בלב ובכדי שלא יראו את החץ אז קטמתי אותו ושמתי בד מעליו שלא ידעו ולא יראו את הדימום והמשכתי להתהלך כרגיל תוך שאני משכנעת את עצמי שעוד מעט, עוד קצת אני אטפל בזה, אני אגיע למישהו שיודע איך להסיר אותו וזה נתן לי כוח.

ועכשיו? החץ הזה הוא חלק ממני, הוא תמיד יהיה תקוע שם ולפעמים ידמם. אני לומדת להבין שאני אחיה תמיד עם הכאב ואני צריכה ללמוד איך להתגבר על הכאב, איך להקל עליו.

לסיים טיפול, כמו שהיום אני מבינה את זה, זה לא באמת להיפרד לתמיד מהמטפלת. זו לא פגישה אחרונה שבה מסכמים דברים והולכים. לא מקבלים תעודה על כלום. זה עדיין שם, הכל, אבל תופס חלק קטן יותר מהחיים. וזה יהיה תמיד שם לא משנה מה.

והתלות האיומה שלי במטפלת, אני מניחה שתמיד היא תהיה שם, התלות, אבל פחות. אני לא רואה את עצמי סוגרת איתה פרק בו לא אראה אותה יותר לעולם.

אז בעצם, דניאלה, בתור אחת שכל-כך רחוקה ממך בתהליך בשנות אור, נראה לי שזה בסדר, שזה נכון שאת מרגישה שאת עדיין צריכה אותה ועדיין קוראת לעזרה. זה נכון. את לא סופרוומן, את בת אדם. ולפעמים אנחנו יותר חזקים ולפעמים אנחנו יותר חלשים וזה מי שאנחנו. יש לנו את כל הלגיטימציה לבקש עזרה לפעמים.

הבעיה היא./.. דניאלה

שדווקא כשאני כל-כך זקוקה לשכל הישר ולהגיון הבריא, כל המנגנונים בפנים חולים. ודווקא כשאני זקוקה למילים חיצוניות ופנימיות שיחזירו אותי למסלול, הן עוברות לידי ולא מגיעות פנימה. אני מרגישה שאני נעשית פסימית ורעה וצינית, כאילו יש איזו תחנת גבול ביני לביני, ובין העולם לביני, והכריחו אותי להשאיר במעבר את כל הציוד החדש שאספתי ואגרתי לשעת חירום, והחוקים של שני העולמות שונים, ואין כניסה למילים חמות, להבנה, לאהבה.

ואני מפחדת לערבב, מרגישה כמו מבריחה או מסתננת. קוראת ויודעת – זה טוב, ורוצה לענות ברע. כי זה העולם מעבר לגבול שלי, ולא יכולה לצאת.

רעה. בטח גם לא ברורה. עדיף שאשתוק עכשיו.

ובכלל רציתי לכתוב משהו אחר

מוקדם מדי / דניאל

לפחות אצלי, לחשוב על האופק הזה. אהבתי את ההתייחסות של ל', אבל אני עוד כל-כך בהתחלה, בשלב שבו אני יודע שמתישהו אצטרך להיות תלוי בו, במטפל, ואני מפחד מהנקודה הזו.

ועם זאת, הייתה לי פרידה אחת ממטפל. נפרדתי מהרבה מטפלים, בעיקר כי קמתי ואמרתי שאני לא חוזר יותר, או שפשוט לא חזרתי. אבל זה אחרת, לעזוב מטפל גרוע. אבל היה לי מטפל אחד טוב. גם את הטוב הזה אני שם בעירבון מוגבל, כי עכשיו מנקודת המבט שלי היום, אני יודע שאם הייתי מגיע לדוגמא למטפל הנוכחי שלי, במקומו, הייתי עכשיו במקום אחר לגמרי. אבל לאז, למי שהייתי אז, הוא היה מטפל נפלא.

והלכתי אליו לתקופה של שנתיים וחצי – שלוש, עד שהוא הודיע שהוא מפסיק לטפל. הוא נתן לי התראה של חצי שנה מראש, ככה שהוא באמת היה בסדר. אבל הוא הודיע לי שהוא החליט לפרוש מהמקצוע, ובבקשה אל תצחקו – והוא הולך לטפל בגמלים, במדבר. הוא היה איש יוצא דופן, ואהבתי אותו על המיוחדות הזו שלו. להגיד שלא נפגעתי שמחליפים אותי בגמלים? טוב, זה סתם מן קוריוז שכזה. וחוץ מזה, אני חושב שהיה יותר כואב לי אם הייתי מגלה שרק אותי הוא עוזב. בכל אופן – אז לא ידעתי את זה. באותה תקופה הוא באמת הפסיק לטפל.

כשקיבלתי את ההודעה הזו ממנו, תוך שבוע אחד, ידעתי שאני שוב לבדי, אחראי לעצמי, ופשוט סגרתי את הבאסטה. כל החצי שנה הזו, עם הידיעה שנגמר, הייתה ריקה מתוכן. לא יכולתי לבטוח בו שוב, וידעתי שאני חייב לשמור על עצמי. מעט לפני אותה פרידה, הוא נתן לי ספר שלו שהיה בתהליכי דפוס, שאקרא ואומר את דעתי. ובפגישה האחרונה כמובן שהחזרתי לו אותו. ידעתי שאנחנו נפרדים, וזה סופי. לא תהיה אפשרות לתקשורת כל שהיא.

עכשיו כשאני קורא את השרשור על הפרידה ממטפל, ועל זה שיש אפשרות להמשך מסוג מסוים של קשר, סוג מסוים של התקשרות, אני חושב על מה שקרה אז, בפרידה ההיא. אני התעקשתי לאטום את הפתחים הרמטית. והוא? בצד שלו השאיר המון פתחים. קודם כל הרשה לי להתקשר מתי שרק ארצה, ואם ארצה אוכל גם להיפגש איתו פה ושם. אבל גם עוד המון דברים קטנים, נשארו פתוחים שם. ואני התעקשתי שאם אני רוצה לצאת מהתסבוכת, אני חייב לנתק לחלוטין.

לא ניתקתי לחלוטין. אני מודה. אבל הרגשתי אשם על כל פריצה שפרצתי לסגר שהטלתי שם. שנה שנתיים היה נתק מוחלט. מוחלט. לא רק זה, אלא כשטבעתי, פניתי למטפל שהוא המליץ עליו שאמשיך להיות איתו בקשר, (ונפנפתי גם אותו – היה גרוע), אבל כשחגגתי המון פריצות דרך אצלי, התקשרתי וקבעתי פגישה עם המחליף, ולא עם המטפל שלי, וסיפרתי לו בגאווה על השינויים.

עברה עוד שנה, ועוד טביעה, ויצרתי קשר עם המטפל המדובר. "התייעצות". והוא כמובן שמח מאוד. ואני? מה יותר קל מלהגיע לחדר הטיפולים, אל אדם שאפשר ישירות לדבר, ולא להתחיל את כל מסע ההסברים מחדש? אתם יודעים מה האיש הזה אמר לי? שאני נראה טוב.

שכשהוא נפרד ממני לשלום, הוא לא חשב שיחול איזשהו שינוי במצב שלי, ומאוד פחד עלי, ועל חיי. שלמעשה, הפרישה שלו מטיפול – הייתה בגללי. ואחרי תקופה מסוימת הוא חזר לטפל, מעט, אבל חזר.

כשהתחלתי לכתוב את ההודעה הזו, ידעתי מה אני רוצה לכתוב, ולומר, וכתבתי וכתבתי (מגילות – נורית, זה מדבק), ועכשיו אני אבוד פתאום, ולא יודע למה כתבתי, או מה רציתי להגיד. אז אני פשוט אשלח ככה. סליחה.

יוסי:

היו תקופות, בתחילת הטיפול שכמעט ולא דיברתי על הפגיעה, כי לא רציתי ש- "יתבזבז" החומר העיקרי שמצוי בידי, והלוא הוא סיפור הפגיעה, כי "הרי מה יש בי שישמור את קרבתה חוץ מהפגיעה" חשבתי לעצמי. רציתי, בעצם, שהטיפול לא ייגמר לעולם.

ל'

רוצים לשמוע משהו מוזר? דבר נוסף שמפחיד לי מלדבר ולחשוף את הכל הוא מה יקרה אז? לא יהיה לי עוד "תירוצים" להגיע אליה?

לפעמים אני ממש המומה מעצמי.

המטפלת שלי./ .. ב'

הלוואי והייתי יכולה לחשוב על סיום טיפול, הלוואי ולא הייתי כל-כך חרדה מלהישאר לבד בלעדיה, רק דרך מבטה אני מרגישה חום ועטופה מרגישה חיה ואהובה והיא כל-כך חשובה לי עד כדי כאב ואני רוצה לברוח שלא תהייה כל-כך חשובה שלא אהיה כל-כך זקוקה שלא אהיה כה תלויה ונזקקת לה ואיני יכולה… וזה שובר אותי ההזדקקות הזו ואני רוצה להעלם ורוצה שהיא תעלם ורוצה לא להרגיש כלום אח"כ אך יודעת שלא אוכל לסבול את הכאב שבאובדנה…

ואיך לעזאזל מסיימים טיפול, איך הצלחת להשאיר אותה מאחוריך וגם אם את חוזרת אליה לעיתים מאיפה הכוח שזה יהיה "לעיתים"…

אני אבודה ורק היא שם…………………………………………………………………..

ב' יקרה / מי

ההצלחה להשאיר מאחור באה רק אחר-כך – ואל תשאלי אותי איך אני יודעת – למרות שעוד ממש לא שם – אבל פשוט יודעת. – כמו שיודעת – שההצלחה ההיא לא תבוא אצלי לפני שאוכל לתת לי ממש להשלים עם ההזדקקות הזאת, – להסתכל לה בעיניים ולקבל אותה בברכה. ..- סתם משהו שיודעת – בלי לדעת מאיפה.