כל הזכויות שמורות לאתר מקום ©
אין להשתמש בחומרים ללא קבלת אישור ממנהלי האתר
atar.macom@gmail.com

פרק 8: "… כל כך הרבה בורות ושרלטנות ואנחנו צריכות להיאבק על שפיותנו ביניהם …" (ריישית)

• "נמאס כבר מהמטפלים האלה שמנצלים, בכל מיני דרכים וצורות, ועל אחת כמה וכמה אלה שעובדים עם נפגעות ושזה לכאורה תחום "מומחיותם"…" (נאבקת)
• "לא מספיק שהיא לא ראתה אותי.20 דקות לא ידעה בכלל איך קוראים לי" (לוסט)
• "המפגש עם הפסיכיאטרית הרגיש בדיוק כפי שתיארת… הרגשתי שקיבלתי אגרוף בבטן" (נורית)
• "ועכשיו אני בלי טיפול, בעצם מקרה קשה מדי עבורו" (ריישית)
• "מטפלת שבאתי אליה ונחשפתי, והיא שילחה אותי לדרכי… אני זוכרת כמה חשתי חבולה ומיותרת כשלי זה קרה" (מכונפת)
• "בעיני, מטפל פזיז הוא מטפל לא אחראי ולא מקצועי" (נאבקת)
• "אל תתייאשי. כמו שיש מטפלים/ות שנבהלים מהסיפורים שלנו ולא יודעים מה לעשות עם זה, יש כאלה שיודעים לעבוד איתנו" (דניאלה)
• "מאד מבינה את הקושי לאסוף את השברים ולמצוא שוב כוחות לתת אמון" (נאבקת)
• "זה מאד מכעיס אותי כי יש בזה עבורך עוד חוויה של "לא להכיל" את מה שעובר עלייך וזה כל כך לא פייר" (לוסט)
• "והיא, במקום לענות לי, התקיפה אותי, הפגיזה אותי במטח של אבחנות – שאני כזו, וכזו, וכזו" (נאבקת)
• "בלעתי הכל, בתוך החרדה והחוסר אונים ומפחד מהכעס שלה" (לוסט)
• "זו הבורות הארורה הזו, – בקרב מטפלים בעלי שם. מכובדים. שמילתם נשמעת ומתקבלת כ- "דבר אלוהים חיים". איך. איך אפשר?" (מי)

 

דרך אגב הוא נבחר לו – מגילה ואולי גם טריגר / ריישית

הולכת לספר לכם על משהו שמתחיל לקרות לי בטיפול החדש ומאוד שונה ממה שקרה לי  בטיפול הקודם. חשוב לי להדגיש שזה מתאים לי כרגע במבנה האישיות שלי ובמצב  שלי. הוא לא פוסל ולא סותר כל טיפול שמישהי אחרת עוברת וטוב עבורה.

לפני שלושה שבועות הגעתי לשיא הדיכאון והשבר והרגשתי שאני מתפוררת. נכנעתי  ללחץ המטפלת הקודמת והמשפחה, והלכתי לפגוש פסיכיאטר מנהל אחת המחלקות  הפסיכיאטריות… הייתה לי פגישה מדהימה איתו. אחרי שעה וחצי של שיחה הוא  הודיע לי שאני אחד האנשים הבודדים שיוצאים מהחדר שלו בלי תרופות, ויותר מזה  תרופות רק יזיקו לי ולדרך שאני מנווטת את חיי עד כה עם שלל מנגנוני ההגנה  והניתוקים המופלאים שלי. לגבי ההמשך הוא אמר "אני יודע שבמצבים כאלו של  טראומה בעבר בדרך כלל מומלץ טיפול ארוך ואינטנסיבי, אבל מכיוון שכל אדם  שונה, אז לגבייך – שוב, בגלל הדרך שמנווטת בין כל המנגנונים – אני ממליץ על  טיפול קצר ממוקד בעתיד שמנסה לא להציף את העבר למעלה"…

… מכיוון שאני בוחרת להלחם עשיתי מעשה לא מתאים לי והתקשרתי אליו וביקשתי  שהוא יהיה זה שיטפל בי את הטיפול הקצר שהוא מציע (מה יש לי להפסיד תמיד אוכל  אחר כך לעשות טיפול ארוך קונבנציונאלי) למרבה הפלא, למרות שהוא לא מטפל  באופן פרטי מחוץ למחלקה הוא הסכים.

אתמול נפגשתי איתו שוב לשעה וחצי ושוב היה מדהים….

… לא יודעת אם זה אפשרי, מרגישה כמי שהולכת למכשפה קוראת בקלפים ומחלקת  קמאות, ולא למי שנמצא בלב הטיפול השמרני קונבנציונאלי.

בינתיים עושה לי טוב הטיפול הזה, אולי הוא לא יספיק לנצח אבל כרגע לא  בדיכאון, קיבלתי עבודה חדשה ומרגישה שיש לזוגיות שלי סיכויים לשרוד.

תודה שאתן איתי בדרך הפתלתלה הזו.

ריישית

הטיפול הקצר בעולם  / ריישית

לא יכולה לא לכתוב. כי מבולבלת ואבודה נורא נורא נורא.

כתבתי כאן הודעות על הטיפול החדש ועל ההבטחה שבו.

שכנעתי את עצמי שניתן מהר מהר לסכם את העבר ולהמשיך הלאה בחיי, ולמרות  שהאובדנית הקטנה זעמה, השתקתי אותה ואמרתי לעצמי שהוא חכם ויודע ואני אלך  איתו בדרך ואגמור עם הסיוט הזה.

והיום, פגישה שלישית הוא אומר ישר בהתחלה: "תראי חשבתי מאוד על הפגישה  הקודמת, התכנים שאת מעלה קשים מאוד ואת באה מבית מאוד אלים ומתעלל (נו, ומה חדש?), ובעצם מה שהצעתי לך היה לא פייר כלפייך. הצעתי לך לשים טלאי לסגור את הסדק בחומת ההדחקה ולהמשיך בחייך כמו קודם וזה נוח מאוד לסביבה ומשאיר אותך לשלם את המחיר. אני חושב שאסור לך לוותר על ההזדמנות לטפל בזיכרונות שעולים ולהקטין את המחיר שאת משלמת. וזה טיפול שלוקח הרבה זמן ואני נוסע באוגוסט לשנה אז אני ממליץ על… (מישהיא מאיכילוב שמתמחה בנפגעות של גילוי עריות). מצטער, לרגע התפתתי ממה שהצלחת להשיג ומהכוח שאת משדרת וחשבתי שאפשר לעשות תהליך קצר ובעצם לא חשבתי עליך ועל המחיר שאת משלמת בהדחקה הזו"

נו ואני כותבת דברים והיפוכם?

ועכשיו אני בלי טיפול, בעצם מקרה קשה מדי עבורו. ויודעת שגם לכן או לפחות לחלקכן אני כבר גם יותר מידי.

וזהו אז למדתי בחמשת החודשים האלו שאני מתנתקת, למדתי שאני נפגעת גילוי עריות, ולמדתי ששילמתי מחיר מוגזם ושאני אשלם אותו לנצח.

ואני כל כך עצובה, וכל כך מבוהלת. אולי אין לי טיפול ואולי אני קשה מידי לכולם.

אוי ריישית / מכונפת

קודם כל אני חייבת להגיד לך שאני חוויתי משהו דומה לפני שנתיים.

מטפלת שבאתי אליה ונחשפתי והיא שילחה אותי לדרכי.

אבל זה שונה.

לא נראה לי שהוא שילח אותך בגלל שזה היה לו קשה מידי לטיפול, הוא היה כנה איתך ואמר לך שהוא נוסע.

אבל זה כמובן לא משנה כהוא זה את עוצמת הפגיעה שאת חשה.

אני זוכרת כמה חשתי חבולה ומיותרת כשלי זה קרה.

איתי היא לא הייתה כנה ותירצה את זה בדברים שעד היום אני לא מבינה…

… אני גם מכירה את התחושה שאת מרגישה שאת יותר מידי.

אבל כל-כך כל-כך לא.

אני לא יודעת מה עוד לכתוב כדי שתאמיני לי כמה שאת חשובה פה.

ואני חושבת שזה רעיון טוב ללכת למטפלת שהוא המליץ לך.

אני אחרי מה שקרה לפני שנתיים הלכתי לטיפול אחר וטוב שכך משום שהיום אני יודעת שאם היא לא עמדה במעט שסיפרתי לה אז היא בטח לא הייתה מסוגלת לטפל בי.

ריישית / נורית

מצטערת כל-כך שזה מה שעברת היום. מצד אחד אני מרגישה שזה חוסר אחריות של המטפל הזה לגרום לך להאמין בו ובשיטתו ואז לומר לך שזה לא מתאים ומצד שני מזל שהוא כן היה אחראי מספיק כדי להפסיק זאת מהר ולא נתן לך להמשיך אם הוא לא יכול לעזור לך.

למרות זאת יקרה אין לי ספק שתמצאי מטפלת. וזה לא "הכל או לא כלום". כלומר שזה לא או שאת גומרת עם הסיוט הזה מהר או שתשלמי מחיר עצום לנצח. המציאות היא באמצע.

בטוחה שכשתמצאי טיפול אחר שיתאים לך ותעבדי את הדברים בקצב שמתאים לך, לא תמשיכי לשלם מחיר כזה. הדברים לא ייעלמו, אבל תוכלי לחיות לצידם חיים טובים, מחוברת ומרגישה ולא מנותקת.

תודה נוריתי / ריישית

לא מבינה למה אחרי הפגישה הראשונה הוא הבטיח משהו, ולמה אחרי הפגישה השניה הו ראה שהכל מסובך יותר, מקווה שיש מי שיש לו דרך עבורי. יודעת שצריכה טיפול חדש. מפחדת לתת שוב אמון להיחשף ולהתאכזב.

ריישית יקרה / נאבקת

היה לי קשה להגיב להודעה שלך.

הרגשתי הרבה כעס כלפי אותו אדם ולא הייתי בטוחה אם זה יהיה במקום לבטא את זה ואולי "לאכוף" עלייך רגשות שלא מתאימים לך.

מנסה לומר בזהירות (אבל זה לא ממש יוצא) שבעיני, וזו כמובן דעתי הפרטית והאישית (ומקווה שזה לא פולשני שאומרת את זה) שההתנהגות של אותו מטפל הייתה לא אחראית ולא מקצועית.

ולצערי, יכולה לומר לך מניסיוני האישי שפזיזות מצד מטפל יכולה להיות דבר הרסני. לצערי גם אני חוויתי טראומה דומה מצד מטפלת. בעיני, מטפל פזיז הוא מטפל לא אחראי ולא מקצועי.

אני באופן אישי לא חושבת שהתנהלות שכזו, של פער קיצוני בין הבטחת "הרים וגבעות" מול נסיגה חפוזה כל-כך היא משהו שאמור לקרות במהלך הרגיל והאחראי של טיפול/אבחון. אבל שוב, זו דעתי האישית ומקווה שהדברים שלי לא אגרסיביים מדי. אבל בדיוק בגלל ההיסטוריה העגומה שלי עם מטפלים רשלניים ובגלל שחוויתי סיטואציות כאלה על בשרי, אז מאד רגישה לנושא הזה.

אבל העניין המרכזי, הוא שרוצה לחזק אותך ולעודד אותך לא לוותר ולהמשיך ולחפש את המטפלת המתאימה לך.

מאד מבינה את הקושי לאסוף את השברים ולמצוא שוב כוחות לתת אמון. לפני שהגעתי למטפלת הנוכחית, המדהימה, הייתי זקוקה לשלושה חודשים כדי להתאושש מהטראומה של ה- "מטפלת" הקודמת שזרקה אותי מהטיפול אחרי שלושה חודשים בטענה שאני שקרנית ומעלילה.

בטוחה, ריישית יקרה, שהמטפלת המתאימה מצוא תימצא.

ורוצה שוב לומר שמקווה שלא הגזמתי עם התגובה הרושפת שלי.

נאבקת תודה / ריישית

עוזרת לי התגובה שלך.

לא יודעת לכעוס, מפחדת נורא מכעס, כעס מתחבר לי לאלימות.

תודה שביטאת את הכעס בשבילי, יש משהו מכעיס בלשכנע אותי במשהו מפתה, ושבוע אחר כך לסגת בבת אחת.

אבל יכולה להבין שהרושם הראשוני שאני עושה מטעה. אני כל-כך מנותקת מהכאב שקשה לקלוט את גודל הפצע בפגישה ראשונה ואולי לכן הוא טעה כך.

ובכל זאת מרשה לעצמי./ .. נאבקת

להוסיף ולומר (ומקווה שאני לא לוחצת כאן יותר מידי) שלדעתי זה לא רציני ולא אחראי להבטיח הבטחות אחרי פגישה אחת! מטפל ובמיוחד כזה שמצהיר על עצמו כבעל ניסיון בטיפול בטראומה, צריך לדעת שהרושם החיצוני, ובמיוחד אצלנו, הוא מאד מטעה. כל החוכמה היא לא "לפסוק הלכות" ולהבטיח הבטחות לפני שמכירים יותר טוב את המטופלת ואני חושבת שגם אחרי כמה פגישות ראשונות מטפל רציני לא יכול להבטיח כלום (ולפעמים גם לא אחרי שנה או יותר).

בקיצור, אני ממש לא חושבת שה- "בעיה" או ה- "הסבר" למה שקרה הוא בך ובמה שאת משדרת.

ואני גם מקווה שאת לא מאשימה את עצמך במה שקרה ולוקחת את זה על עצמך – זה שכביכול "התפתית" להאמין להבטחות שלו. זו תגובה מאד טבעית, להאמין למטפל שבאים אליו מתוך אמונה שהוא מקצועי ויידע איך לעזור ואיך להתמודד איתנו ועם השק שאנחנו סוחבות איתנו. זו התגובה הכי טבעית בעולם וגם אני הייתי שם, במקום שהוקסם (ממקסמי שווא, לצערי) אז יכולה לתאר מה הרגשת אז ואיך היום.

אז ריישית, מצטערת אם אני מתעקשת או מקשה בנקודה הזו, מקווה שלא פוגעת, אבל העניין הזה מאד קרוב אלי, לצערי, ולכן אני כל-כך "לוהטת" על מה שקרה לך.

אוי (((((ריישית))))) / דניאלה

איזו אכזבה

אני כל-כך יכולה להבין את העצב ואת הבהלה, ושולחת לך מלא חיבוקים מכאן.

אבל יקרה, אני מאמינה שיהיה לך טיפול. את לא קשה. הדברים שעברת קשים. נוראים. אבל לא את!!!

תקווה שמתנפצת זה כאב אדיר, והמטפל שגה כשהבטיח לפני שעשה הערכה יותר רצינית ויותר מבוססת  אבל לפחות הייתה בו ההגינות לא למשוך אותך סתם ככה עוד ועוד. ונתן לך שם של מטפלת שמתמחה בנושא, שבשבילה לא תהיי "קשה מדי".

רק אל תתייאשי, ריישית יקרה. רבות מאיתנו כאן עברו מספר מטפלים (שחלקם היו מתעללים בעצמם).

עד שהגיעו למתאים/מתאימה.

אל תתייאשי. כמו שיש מטפלים/ות שנבהלים מהסיפורים שלנו ולא יודעים מה לעשות עם זה, יש כאלה שיודעים לעבוד איתנו.

רק אל תתייאשי…

(((((ריישית ))))) יקרה / לוסט

כל כך הצטערתי לשמוע שזה קרה, אני חושבת שאחרי מה שעברת כל כך לא מגיע לך להיכוות, שגם אותי זה מכעיס.

היה לי קשה להגיב גם משום שנראה לי כואב מידי, המצב הזה, וגם משום שהרגשתי קצת אשמה שלא אמרתי שזה מרגיש לי לא נכון.

קשה לדעת מה נכון לאדם אחד ולא נכון לאחר, לכן לא אמרתי.

הרגשתי כשכתבת על המפגש עם האדם הזה איזו מין יומרנות והפלת האחריות להחלמה רק עלייך ועוד בזמן כה קצר שזה מאד צרם לי. ומכעיס אותי להבין שבעצם הוא, ויכול להיות שבאמת באופן מאד תמים – אבל חסר אחריות – גרם לך להאמין לכך.

מקווה שלא אובן לא נכון – אני חושבת שחוסר האחריות כאן היא של המטפל שלקח על עצמו את המשימה עם המון מילים גדולות ואחר כך נסוג לחלוטין.

המטפל שלי גם דיבר בהתחלה על שלושה חודשי טיפול וכל מיני הבלים כאלה אבל זה היה לפני שהוא קיבל את כל האינפורמציה ואחר כך גם כן – הוא לא נסוג, אז מצד אחד- נכון שהוגן מצד אותו אדם שהתחלת אצלו את הטיפול להודות די מוקדם שהנושא מעל לכוחותיו, ומאידך זה מאד מכעיס אותי כי יש בזה עבורך עוד חוויה של "לא להכיל" את מה שעובר עלייך וזה כל כך לא פייר.

רק יכולה להזכיר את מה שכבר נכתב, שזה לא את, את לא הבעיה, את לא האשמה, ולי אין שום צל של ספק שתוכלי למצוא את המטפל/ת הנכון/נה עבורך.

סליחה אבל עוד משו טריגר מאד / לוסט

למה "מטעה"? ומה זה אומר להטעות?

למטפל אמורים להיות כלים להבין שסוג כזה של פגיעות הוא לא משהו שאפשר לתת איזה מתכון קסם קצר מועד ולהיפטר ממנו, או, לפחות, להבין במה דברים אמורים ואם לא אז לברר לפני שהוא מבטיח ולוקח החלטות.

אני מרגישה שלומר "אולי אני מאד מטעה" זה קצת מזכיר לי את האמירות האחרות שלנו, של לקיחת אחריות על הפגיעות.

מזכיר לי./ .. נאבקת

משהו שקרה לי עם איזו פסיכולוגית מטורפת אחת.

באחת הפגישות הראשונות (השלישית או הרביעית) – אני הצגתי ל- "פסיכולוגית" (שלא ראויה בכלל לתואר הזה) שאלות והשגות לגבי הפגישה הקודמת (ויתכן גם שלגבי הכישורים והניסיון המקצועי שלה), והיא, במקום לענות לי, התקיפה אותי, הפגיזה אותי במטח של אבחנות – שאני כזו, וכזו, וכזו – ובסופה של המתקפה הזו אני פרצתי בבכי נוראי ולא הייתי מסוגלת לעצור במשך כמה דקות טובות (ואני אחת שלא יודעת לבכות, ובוודאי לא בכי כזה ממעמקים). אני חוויתי את הדברים שלה כמתקפה על האישיות שלי וכנראה שזה נגע או לחץ לי בנקודה מאד רגישה מהעבר והתגובה הרגשית שלי הייתה ממש קשה. וכל זה, בתגובה לשאלות הלגיטימיות שלי – נכון, אולי אלה היו שאלות קשות ואולי הן לא מצאו בעיניה כל-כך, אבל במקום לנסות לענות עליהן אז היא העדיפה להתקיף אותי בצורה חסרת רסן. לצערי, לקח לי שלושה חודשים להבין עם מי יש לי עסק – ובסוף היא זו שזרקה אותי בטענה שאני מטרידנית ומה שסיפרתי לה על הניצול על ידי הפסיכיאטר (שמתברר שהיה קולגה שלה) לא היה ולא נברא ושאני בכלל זו שניצלה והטרידה אותו. זו הייתה טראומה נוראית עבורי. וברור לי שאם הייתי במצב אחר אז כבר אחרי הפגישה הראשונה (ובודאי אחרי הפגישה שבה היא התקיפה אותי) הייתי קמה והולכת. אבל המצב שלי אז לא איפשר לי את זה – הייתי אז בתקופה שעוד נמשכתי לאנשים פוגעניים

ונצלניים.

אז זו הייתה האסוציאציה שלי למה שקרה לך עם המנחה.

ביקור אצל הרופאה הפסיכיאטרית: טריגר מעצבן / לוסט

לא מספיק שהיא לא ראתה אותי.

20 דקות לא ידעה בכלל איך קוראים לי.

שאבה ממני מידע באגרסיביות וכעסה כשעניתי "לא זוכרת".

התעלמה מכל רמיזה או אמירה שלי בקשר לדברים טראומתיים, חקרה אותי באופן בוטה ומאשים לגבי הילדות שלי, התעצבנה עלי שאני לא עונה מספיק חזק ומספיק מהר.

כששאלתי על תופעות לוואי לתרופות אמרה שאני צריכה ללמוד להתגבר על זה, כי מבחינתה זה רק המסביב.

בלעתי הכל, בתוך החרדה והחוסר אונים ומפחד מהכעס שלה.

באתי הביתה, רצוצה, יומיים בלי שינה בכלל, שבורה ומרוסקת.

ומה אני אמורה לעשות עכשיו???

לפני כמה חודשים כתבתי / נורית

בפורום השכן הודעה מאד דומה. אחרי שבוע של התמוטטות הגעתי עם הפסיכולוגית שלי למסקנה שאני צריכה לקחת תרופה כדי להקטין את עוצמות החרדה.

המפגש עם הפסיכיאטרית הרגיש בדיוק כפי שתיארת. כאילו אני על סרט נע אדיש ואין שום חשיבות אם זו אני או מישהי אחרת על הכיסא מולה. כשניסיתי להסביר לה מה עובר עלי היא עצרה אותי ואמרה "את זה תשמרי לטיפול שלך, כאן נשאר רק בתחום התרופות". הרגשתי שקיבלתי אגרוף בבטן.

העולם הזה שמסביב – טריגר / מי

המון התלבטתי אם להוציא כאן את הדברים. – אם יש טעם, אם כדאי. אם לא אכאיב מדי. ולא יכולה יותר לשמור בפנים. כואב לי.

שלשום בשיעור פסיכיאטרייה. – המרצה, – מנהלת המחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים בארץ. בשיעור בנושא סכיזופרניה: "לא מדובר כאן במה שהציבור הרחב מכנה 'פיצול אישיות' .- זה פיצול באישיות. – הראשון הוא משהו אחר, שקרוי דיסוציאציה, – שהוא נדיר מאד. אני לא יודעת אם הוא קיים בכלל, מלבד בסרטים אמריקאים."

ואתמול בהרצאה בכנס שנושאו טראומה. – מנהל בי"ס לפסיכודרמה, באחת המכללות היוקרתיות: "חשוב שלא נעשה אידיאליזציה רומנטית. תגובה פוסט-טראומטית שלא מטופלת בזמן, – תוך שלושה החודשים הראשונים, – מתקבעת. אחר כך היא מתנהגת ממש כמו סכיזופרניה, כולל התפוררות האישיות."

ברחתי מהכנס בלילה. – הוא ממשיך להתקיים גם היום. לא יכולתי יותר. – יום שלם טראומה. וכל כך הרבה "אמירות שפר" .- מצד מרצים – מטפלים "מומחים", בעלי שם. ומצד מאזינים, – מטפלים באומנויות השונות. היה לי יותר מדי.

לא זה העניין. – לא אני אישית חשובה כאן, לעניין הזה. זו הבורות הארורה הזו, – בקרב מטפלים בעלי שם. מכובדים. שמילתם נשמעת ומתקבלת כ- "דבר אלוהים חיים". איך. איך אפשר.

ישראל, אפריל 2003. מדינה שטראומה היא שמה הנרדף. הלם קרב, טרור, תקיפה פיזית ומינית – מחוץ ובתוך המשפחה. וגלי עלייה.

איך אפשר???

כל כך כואבבב לי!!!!

כל כך כואב / ריישית

וגם מרגיז.

כל כך הרבה בורות ושרלטנות ואנחנו צריכות להיאבק על שפיותנו ביניהם.

כל כך מתקשר לי לשבר האישי שלי עם הפסיכיאטר מנהל המחלקה שמתמחה בטראומה.

שהבטיח הרים וגבעות וכשגילה שאני מתנתקת נסוג ואמר שזה קשה מדי.

תברחי מהכנס יקרה הישארי נאמנה לעצמך.

כנראה שכמו אז אם אנחנו לא נשמור על שפיותנו בכל דרך איש לא יעשה זאת עבורנו.

אוהבת אותך וכואבת איתך

ריישית

דניאלה, נמאסססססס./ .. נאבקת

כבר מהמטפלים האלה שמנצלים, בכל מיני דרכים וצורות, ועל אחת כמה וכמה אלה שעובדים עם נפגעות ושזה לכאורה תחום "מומחיותם".

אני מרגישה כל-כך בת-מזל שמצאתי את הפסיכולוגית שלי שהיא אמנם לא "מומחית" לנושא של גילוי עריות (לא באופן שבו היא מגדירה את עצמה ולא מבחינת הניסיון המעשי שלה) אלא היא "רק" מקצועית, בעלת ניסיון טיפולי מגוון של עשרות שנים, חכמה, אנושית, אמינה, פתוחה לקבל ביקורת, והאגו שלה בכלל לא נראה בשטח (במובן של חשיבות עצמית, התנשאות, וכד' וכמובן גם לא צרכים אישיים מכל סוג שהוא). ולדעתי, היא שמה בכיס הקטן הרבה "מומחים" או כאלה שמגדירים את עצמם כמומחים או מומחיות בתחום. כידוע לנו מניסיוננו, מומחיות לא מבטיחה יושר, אנושיות, פתיחות ואכפתיות שהם חשובים יותר מכל דבר אחר.

מתוך הניסיון וההתרשמות שלי, ישנם מעט מטפלות ומטפלים שהם אנשים טובים ואמינים ובנוסף לכך גם מקצועיים. ועל הרקע הזה, ההערכה שלי לפסיכולוגית שלי רק מתגברת. ואני מודה על מזלי הטוב שמצאתי אותה אחרי מסלול הייסורים של מטפלים ומטפלות מנצלים, לא אחראיים ולא מקצועיים ולפעמים גם ממש לא נורמליים.

ואני לא כל כך יודעת מה אני רוצה / מי

לענות. ..- אבל יש משהו – ומילים יכולות להוביל לאן שהוא – אם רק נותנים להן ולא מאלצים להיות ממושמעות והגיוניות ותמיד כל-כך תכליתיות ובעלות פואנטה. אז שיהיה בלי פואנטה. – נפרדתי גם פה ושם ממטפלים וסגרתי ונעלתי ואטמתי ולא נכנסתי לפתח שהושאר – לא ממש. – כן המון בלב, בנשמה, בכאבים – לפעמים בכעסים. ומשהו שם נשאר פתוח שמה – בטיפולים שלא הגיעו – שלא הצליחו – והוא מחפש לו סגירה – והיא איננה. – ואז כמו טייפ תקוע – זה ממשיך וממשיך להסתובב בניוטרל עד אין סוף – רק שמאבד את העוצמות שלו. – ומידי פעם אני נוגעת במשהו משם ולפעמים גם משהו שנשאר בי פתוח מצליח קצת להיסגר – ואולי קצת פוחתת  מהירות הסיבוב של הטייפ ההוא, נחלשת עוד קצת העוצמה שלו. ויחד עם זה, אתמול כשישבתי וכתבתי לעצמי – בשבילי – את סיפור הטיפולים האלה – מצאתי את עצמי זועמת וכואבת ומבקשת ממש לנקום – בעוצמות שלא יכולתי לנחש בי לפני שכתבתי. ברמות העוצמה דומה לאלו שאני יכולה לדמיין את עצמי כועסת על אמא. – זו הייתה חוויה די מהממת בשבילי – לדעת כמה כעס יש לי שם. ואז מה? ?- אולי – "לומדים לחיות עם זה ככה – פחות אבל עוד כואב" .- ואולי חסר פואנטה בכלל, מי יודע.

אולי זה אסוציאטיבי מדי מי / דניאל

אבל כשקראתי מה שכתבת, חשבתי שוב על ההרהור הזה שלי, כשאחד מהמטפלים מהעבר שלי, הטיח בי כשאמרתי לו שאני קם ועוזב – שאולי כדאי שאתן לעצמי דין וחשבון למה אני עוזב כל-כך הרבה מטפלים…

אנחנו אוספים המון חוויות במשך החיים, ובגלל העודף רגישות הזו לכל ניד של כל אדם, במיוחד אלו שחשובים וקרובים לנו, באמת שהמאגרים שלנו עמוסים בפרטים. ולמי יש כוח לעבד את כל הפרטים האלה, לשקלל אותם, ולהגיב רגשית לכל אחד ואחד מהם. זו המון המון המון עבודה. אז הרבה עולה למאגר הפנימי, מקוטלג ושמור, ויוצא בכל מיני הקשרים.

ואולי אני עדיין – אסוציאטיבי מדי.

אבל מותר לנו. לא?

נראה לי./ .. מי

… בקשר ל- "גזע המטפלים" (אני הוצאתי מהפה כזה ביטוי אנטישמי? ?- באמת??) – אני פוגשת כל מיני. – כנראה שזו איזושהי "עקומה נורמלית" בסה"כ, נראה לי. – הרוב הם כנראה באמצע. – מה שלא ממש מספיק, – נכון??

החוכמה היא למצוא את המיוחדות, האחרות, – אלה ששווה להתאמץ ולחפש. – ומאד להימנע מכל האחרים, – ההרסניים…