מבוסס על Groups: Powerful Medicine for Our Deepest Wounds by Margot Silk Forrest

הדבר המפחיד ביותר שעשיתי מרצוני היה להיכנס דרך דלת החדר שבו התקיים מפגש קבוצת השורדים הראשון שלי. זה היה בשנת 1991. עם השנים השתתפתי בקבוצה פרטית בהנחייתה של שורדת, קבוצת 12 הצעדים ו- "קבוצת משחק" שבה אני וחברה אחרת שלי, גם היא שורדת, בילינו בציור בצבעי אצבעות ופיסול של דמויות מחימר, ציור בצבעי מים, בניית קולאג' ומשחק עם חותמות גומי. מלבד קבוצת המשחק, עדיין היתה לי רתיעה רבה להיכנס לכל אחת מהקבוצות הנ"ל. קשה להתחלק בדברים האלה עם אחרים.

היה שבוע מסוים שבו נהגתי כל הדרך וחניתי בכניסה למקום מפגש הקבוצה של נפגעי גילוי עריות. גיליתי שהדלת היתה נעולה (בשל איחור המנחה) והשתמשתי בזה כתירוץ ללכת הביתה. בפעם הבאה, זכרתי את הערב ההוא והתאמצתי יותר כדי להישאר.

למה? כי זכיתי לקבל החלמה רבה בתוך קבוצה. למדתי שאני לא לבד, שהפחדים והבלבול שלי לא זרים לאחרים, שניתן לספר את הסוד המביש שלי ואנשים לא יטילו בו ספק (או יברחו מהחדר בצרחות).

קבוצות עזרו לי לעשות את הצעדים הקטנים הראשונים שלי לקראת החזרה אל המין האנושי: הן החזירו אותי לתוך הקהילה. אתוודה כבר עתה שאני כותבת על זה כי אני רוצה שאתם, כשתהיו מוכנים, תמצאו קבוצה. למה? מה הקבוצות יכולות לתת לכם שטיפול של אחד לאחד לא יכול?

הרבה. שאלו את המטפל שלכם. "קבוצות יכולות לעזור לשורדים להבין שהם אינם משוגעים", מסבירה ד"ר Barbara Finn, פסיכולוגית קלינית שעובדת עם שורדי גילוי עריות רבים, בטיפול פרטני
וקבוצתי. "אני, כמטפלת, יכולה לשבת שם ולהגיד להם שהם לא לבד, שהסימפטומים שיש להם הם נורמליים ומובנים, אבל כשהם רואים את זה בקבוצה, הם באמת מבינים את זה. זה הרבה יותר קל להסתכל על מישהו אחר ולהגיד "הם לא משוגעים" מאשר להגיד "אני לא משוגע".

לעזור לשורד להשתחרר מהפחד מפני השיגעון הוא רק חלק ממה שקבוצות יכולות לעשות. הנה כמה השפעות נוספות של תרופה חזקה זו:

בידוד הופך להיות לנחלת העבר

לפני שהצטרפתי לקבוצה, מעולם לא דיברתי עם שורדים אחרים, ובטח שלא בכיתי עם שורדים אחרים.  שורדת שאני מכירה מסבירה שבקבוצה שלה הם יכולים אפילו לצחוק על היבטים מסוימים של המצב, "לא  בצורה מזלזלת, אלא מתוך הבנה עמוקה". ברגע שאתם מכירים שורדים אחרים, יש לכם למי לפנות כאשר מתעורר זיכרון, כשסיוטים מאיימים להציף אתכם או כשחיי היומיום נראים לכם פתאום כמשהו שגדול עליכם.

הבושה מאבדת את העוקץ המכאיב שלה

כשהייתי שומעת אישה בקבוצה שלי מספרת את סיפורה ורואה את ראשה מורכן ואת פניה אדומות מבושה, רציתי לרוץ להגנתה. רציתי לשטוף אותה מהבושה הזו שהיתה מרוחה עליה. ידעתי שהיא לא עשתה שום  דבר שעליה להתבייש בו. וגם אני לא.

ד"ר Felix Polk, מנהל המרכז לטיפול משפחתי בברקלי, קליפורניה, מרגיש שריפוי של הבושה הוא אחד  הדברים שקל יותר לעשות בקבוצה מאשר בטיפול של אחד לאחד. פולק, המנחה בעצמו קבוצות של שורדות  התעללות, מציין ש- "מלבד אותם מצבים שבהם המנחה הוא שורד בעצמו, יש הרבה מאוד בושה. השורדות  מתקשות לאפשר לעצמן להיראות מעבר לבושה הזו".

ההכחשה מתפוגגת לאורו של יום

ברגע שאנחנו אומרים את האמת בקול רם, בקבוצה, אנחנו יכולים להתייחס לסיפור שלנו ברצינות. זה  עוזר לשבור את המעגל של אי אמון בעצמנו, מפחית את הצורך לסגת לתוך ההכחשה. יותר מזה, בקבוצה  יכולתי ממש ללמוד מהי הכחשה – יכולתי לראות אותה בפעולה, אצלי ואצל אחרים.

רגשות חסומים משתחררים

מצאתי את עצמי מתקשה לעתים קרובות לבטא את הנזק שנגרם לי כילדה. ידעתי שאני אמורה להרגיש  כעס, אבל משום מה לא הרגשתי. אבל כששמעתי את הדברים האיומים שנעשו לנשים בקבוצה שלי כשהן  היו קטנות, זעמתי! רתחתי ובערתי וזזתי בכיסא שלי בתסכול. רציתי לקום ולצרוח: "איך הוא  העז???" להרגיש כעס על מה שנעשה לאחרות, ממש עזר לי להרגיש כעס על מה שנעשה לי. יכולתי  לכעוס על משפחות של אנשים אחרים באופן שבו לא יכולתי לכעוס על משפחתי שלי. אותו דבר לגבי  רגשות של כאב ואבל.

שבירת קשר השתיקה היא תרופה חזקה

לשמור בסוד התעללות בילדות זה כמו לשבת על גורילה זועמת ולהעמיד פנים שמדובר בערוגת נוריות.  זה מה שעשיתי במהלך כל הילדות שלי. בקבוצה קיבלתי חוויה שונה לגמרי: הקשיבו לי ללא הפרעה,  ללא הכחשה ובלי לבייש אותי. לשמור על שתיקה דורש מאיתנו מחיר יקר ביותר – וזה מזיק לבריאות  שלנו. ד"ר James Pennebaker, פרופסור לפסיכולוגיה, חקר ביסודיות ומצא כי כאשר אנשים מתחלקים  ברגשות שלהם ובמחשבות שלהם, בין אם דרך כתיבת יומן או על ידי שיחה עם אחרים, הם משפרים את  בריאותם הנפשית והפיזית. את תוצאות המחקר שלו הוא פרסם בספר:
Opening Up: The Healing Power of Confiding in Others

הכוח המרפא של נוכחות עד

זה משהו שהמורה הרוחני שלי ידע מזמן.Marion Woodman , מטפלת בשיטה היונגיאנית וסופרת, טוענת  שכאשר יש לנו עד זה כאילו מצאנו חלק שלנו שאבד. היא מסבירה: "כאשר אנחנו שומעים שמישהו קיבל  את הסיפור שלנו, אנחנו שומעים את הסיפור של עצמנו בצורה שונה". אני אוהבת גם את ההערה של  Pia Mellody:  "בכל פעם שמישהו מספר את האמת, רוח הקודש נוכחת במקום".

המבקר הפנימי לומד על חמלה

אהבה וקבלה הן תכונות מדבקות. כמו שאמרה שורדת מסוימת (ציטוט מתוך הספר של פרופ' ג'ודית הרמן  מאוניברסיטת הרווארד, טראומה והחלמה): "אני אסתכל על הקבוצה הזו כעל נקודת מפנה בחיים שלי,  אזכור את ההלם שבהכרה שאותו כוח שראיתי כל כך בקלות אצל נשים אחרות ששרדו התעללות, קיים גם  בתוכי". שורדת אחרת שדיברה על הקבוצה שלה, אמרה: "השורדות האחרות הן נשים כל כך נפלאות,  שעושות דברים כל כך נהדרים, ואני חושבת שאולי, גם אני נפלאה".

אנחנו מתחברים מחדש אל המין האנושי

קבוצות מהוות קהילה, מקום שבו אנחנו מקובלים ובו אנחנו יכולים ללמוד להתייחס לאחרים בצורה  בריאה. הן נותנות לנו תחושה של שייכות, שאולי לא התנסינו בה קודם לכן. ג'ודית הרמן מצטטת  שורדת שאמרה: "שברתי את הבידוד שרדף אותי כל חיי. יש לי קבוצה של שש נשים שמהן איני מסתירה  שום סודות. בפעם הראשונה בחיי אני באמת שייכת למשהו. אני מרגישה שמקבלים אותי בשביל מי שאני  ולא בשביל המסכה שלי". דרך אחרת לבטא את זה יכולה להיות האמירה של ד"ר Finn שאמרה "המשפחות  שלנו נוקטות בטקטיקה של הפרד ומשול. הקבוצות מאחדות ומעצימות".

דבר חזק, קבוצות. אני לא יודעת אם הן חיוניות לתהליך החלמה. אבל אני יודעת שלמרות שפעמים רבות נמנעתי מללכת לקבוצה, להישאר ולהתחלק ברגשות שלי, זה עזר לי מאוד כשהצלחתי להישאר. אולי זו תלות הדדית ואולי יכולת הנתינה שלי, אבל תמיד יכולתי לעשות עבור אחרים את מה שלא יכולתי לעשות למען עצמי. כשישבתי בקבוצה, האמנתי, כאבתי והרגשתי חמלה כלפי הנשים שאת סיפוריהן שמעתי – ומצאתי שאני מסוגלת להפנות את יכולת הנתינה הזו כלפי עצמי.

לא, זו לא תלות הדדית. תלות הדדית היא כאשר אני עושה עבור אחרים במקום לעשות למען עצמי. נתינה היא כאשר העשייה כוללת את עצמי. וקבוצות עוסקות בלמידה איך לכלול את עצמנו בתוך המין האנושי.

האם הקבוצות טובות לכל השורדים?

התשובה היא לא.

השיקול הראשון צריך להיות אם השורד מסוגל לעמוד בשמיעת סיפוריהם של אחרים. "אנשים שנמצאים בשלבים הראשוניים של עיבוד ההתעללות מרגישים מוצפים בקבוצות" טוענת ד"ר .Finn"רמת הפרטים והכאב יכולה להיות יותר מדי בשבילם".

בנוסף, קבוצות יכולות לעורר זיכרונות. "אני ממליצה להתחיל עם טיפול פרטני ולהתמיד בו במהלךשלושה עד שישה חודשים אם האדם מתחיל רק עכשיו להיות מודע לזיכרונות שלנו" אומרת ד"ר .Finn "קבוצות יכולות להיות לגרום להצפה אם אתם עדיין נמצאים בשלב של הכחשה לגבי הזיכרונות של עצמכם".

ד"ר Felix Polk, פסיכולוג קליני, מזהיר גם שחלק מהאנשים עם הפרעת אישיות מרובה לא מתאימים לקבוצות. "קשה לדעת איזו אישיות תופיע" הוא מציין.Caryn StarDancer , עורכת של SurvivorShip, עלון מידע לשורדים של התעללות פולחנית, מדגישה שקבוצות מתאימות לשורדים של התעללות פולחנית הנמצאים בשלבים האמצעיים או הסופיים של ההחלמה, והקבוצה צריכה להיות בהנחייה של מישהו שיש לו ניסיון עם התעללות פולחנית.

למצוא קבוצה המתאימה לך

השיקול הראשון במציאות קבוצת שורדים שמתאימה לך הוא החלטה על סוג הקבוצה שברצונכם לנסות.

ישנם שלושה סוגים בסיסיים:

• קבוצות 12 הצעדים, שפתוחות לכל שורד,
• קבוצות המונחות על ידי איש מקצוע, שכדי להתקבל לתוכן יש לעבור תהליך מיון ולהתחייב על תקופת זמן של שלושה עד שישה חודשים
• וקבוצות תמיכה פרטיות בהנחייה של שורד.

הסוג המתאים נקבע לפי ההעדפה שלכם והשלב שבו אתם נמצאים בתהליך ההחלמה.

בפרק שותפות בספר טראומה והחלמה, ג'ודית הרמן מזכירה עוד דרכים טובות לבחור קבוצה מתאימה.

לגבי קבוצות 12 הצעדים וקבוצות המונחות על ידי איש מקצוע, שאלו את המטפל שלכם או מרכז הסיוע (טלפנו 1202), מכונים שמטפלים בנפגעי תקיפה מינית, מרפאות לבריאות הנפש ומקלטים לנשים מוכות. לגבי קבוצות לעזרה עצמית, אתם יכולים להתייעץ עם המרכז לעזרה עצמית כדי לברר על קבוצות המתקיימות באזור מגוריכם.

כדי להתחיל קבוצה משלכם, עליכם להיות בשלבים מאוד מתקדמים בתהליך ההחלמה שלכם. כדי להשיג הדרכה, כדאי לעבור הכשרה במרכז לעזרה עצמית ולקרוא חומר בנושא:

Talking It Out: A Guide to Groups for Abused Women by NiCarthy, Merriam
In Our Own Hands: A Woman's Book of Self-Help Therapy by Ernst and Coffman Goodison
המאמר תורגם על ידי אילנה מהאתר הבא:
http://www.foryourhealing.com/groups.html