– החלמה מפצעינו, תביעה מחדש של השלמות שלנו

מאת .Tammie Byram Fowles, MSW, Ph.D ©

לפני זמן מה קראתי את "The Handless Maiden", סיפור עם עתיק שבו ידיה של ילדה קטנה נקטעות כחלק מהתערבות שעשה אביה עם השטן כדי לזכות בעושר חומרי. בעוד הילדה אבלה על אובדן ידיה, הוריה מנחמים אותה מייד בכך שהיא תסתדר, שהיא לא זקוקה לידיה כי המשפחה שלה עשירה עכשיו ותוכל לספק לה משרתים שיוכלו לטפל בכל צרכיה והיא לא תצטרך לעשות דבר.

ביאושה, העלמה הצעירה נודדת לתוך היער ומחליטה לחיות שם. בתוך השממה והבדידות של היער היא מגיעה למידת מה של שלווה, אך מגלה עד מהרה שהיא בסכנה גוויעה, כי ללא ידיים קשה יהיה לה להאכיל את עצמה. בסופו של דבר העלמה מגלה עץ אגס שבאמצעותו היא מקיימת את עצמה, כשהיא קוטפת בפיה אגסים הנמצאים בטווח השגה. המלך שבבעלותו העץ מגלה אותה בוקר אחד, נופל שדוד מול יופייה ומחליט לקחת אותה לארמון כדי שתחיה עימו ותינשא לו. העלמה, שהיא עתה מלכה, חיה בפאר, נאהבת וזוכה לפינוק. לה ולמלך נולד ילד והחיים נראים מושלמים עד כמה שהם יכולים להיות לאישה קטועת ידיים. עדיין, למרות שהיא מנסה לספור את ברכותיה הרבות, העלמה מרגישה ריקנות וחוסר סיפוק. היא בוחרת בסכנות השממה, נוטלת את ילדה ונעלמת בתוך היער.

בלי לגלות את סוף הסיפור, די יהיה אם אומר שבסופו של דבר היא זוכה חזרה בידיה אחרי מסע קשה ואמיץ שמוביל אותה לבסוף לשלמותה.

כשחשבתי על סיפור העלמה קטועת הידיים, התברר לי שהסיפור היה מטאפורה למאבקים הרבים של נשים פצועות שפגשתי לאורך השנים כמטפלת, נשים שלמרות מגבלותיהן, יצאו לדרכן למסע האמיץ שלהן על מנת לתבוע מחדש את תחושת השלמות והכוח שלהן. כתבתי מכתב פתוח לאישה המיתולוגית הזו ולכל אישה שנאבקה עם אובדן ומגבלות ולבסוף ניצחה.

עלמה יקרה,

חשבתי עליך הרבה לאחרונה, מעריצה את כוחך, עמידתך, אומץ לבך וניצחונותיך.

לאורך השנים, צעדת באומץ מרחק רב. פעם היית ילדה תמימה, שלא התלוננה אלא לעתים רחוקות, מקבלת את הסמכות וההסברים של המבוגרים, מקריבה לרוב את צרכייך, את כוחך, את תפיסותייך ושלמותך. היום, את כבר לא בת להוריך, פגיעה ותלויה, גדלת להיות אישה חזקה ועצמאית.

צעדת קדימה באומץ, מעבר לנוחות ולביטחון של בית הוריך ובית בעלך, נכנסת ליער החשוך בעקבות השביל הלא מסומן והבודד שהוביל אותך לבסוף חזרה אל עצמך. כדי לצאת למסע הזה, נדרשת לוותר על המשענת התומכת שהגנה וכלאה אותך בו זמנית, כשאת לוקחת את הסיכון הזה – הצלת את עצמך. איך אזרת אומץ?

הפצע שלך לא הפך אותך לחסרת אונים לנצח, למרות שהוא יכול היה בקלות להיות כזה. לא פעם אלה שאהבת ובטחת בהם נתנו לך את הרשות והעידוד לאפשר לפצע להוביל אותך לשם. עדיין, סירבת לתת לפצע הזה להיות מה שמגדיר אותך יותר מכל, לא קיבלת את הדין שהוא יוביל אותך לחיים שלמים של סבל או שידרוש ממך להפוך לתלויה באחרים למען ביטחונך ורווחתך. הבנת שחיים של זו ש"דואגים לה" יהפכו בסופו של דבר לחיים של כניעה, שיגבו ממך מחיר יקר.

לא הסתפקת בנוחות, ביטחון ווודאות. במקומם בחרת בדרך של ידיעה עמוקה יותר, לעבור מתמימות לחכמה, מלהיות קורבן למצילה של עצמך, מלהיות ילדה פגיעה לאישה חזקה, שמוכנה לקחת אחריות מלאה על חייה ורווחתה.

אני תוהה מה זה שחי בתוכך שאיפשר לך להתגבר על הסבל שלך, מיגבלותיך ופחדיך? מה קיים אותך כשעמדת מול האובדן של חלק כל כך מהותי שלך ואז העצים אותך לנסות לתבוע אותו לעצמך חזרה?

ועתה משתם מחלק הזה של המסע שלך, אני תוהה איך עמידותך וכוחך המדהימים ימשיכו לשרת אותך? איזו מטרה את מציבה לחייך עתה? אילו צעדים אמיצים תעשי עתה כדי להגשים את מטרתך? איזו חכמה תביאי לאחרים, בעודך נעה קדימה באומץ?

המאמר תורגם על ידי אילנה, מאתר זה:
http://sageplace.com/an_open_letter_to_the_handless_m.htm