מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

פורסם ב-26/09/2005

במאמר הזה אני מדברת על סגנונות תקשורת. לא, אלו לא טיפוסי אישיות, אלא רק סגנונות שסיגלנו לעצמנו לבוא אל אנשים בעולמנו ולתקשר את מה שאנחנו רוצים, חושבים ומרגישים. למרות זאת, לצורך ההסבר, נציג אותם כארבעה אנשים המתקראים על שם אותו סגנון תקשורת שאותו הם מייצגים, למרות שבמציאות לכל אחד מאיתנו יש את כל הסגנונות הללו הבאים לידי ביטוי בהזדמנויות שונות.

הפסיבי יתקשה להגיד מה הוא רוצה. תחת זאת יהיה לו קל הרבה יותר לברר מה אתם רוצים ולהתאמץ מאוד כדי לספק לכם את זה. הכל רק כדי לא להיכנס אתכם לעימות ולא להסתבך במצב הלא נעים של להגיד את מה שהוא באמת, באמת חושב.

השם פסיבי יוצר רושם מוטעה, כאילו מדובר במישהו לא פעיל, שלא עושה כלום. ההפך הוא הנכון. האדם הפסיבי עובד מאוד קשה – הוא חייב לספק את הרצונות של כולם. מאוד מפחידה אותו המחשבה שיהיה מישהו שהוא לא ייענה לבקשותיו או משהו שהוא לא יספיק לסיים עד סוף היום. לכן הוא מתאמץ מאוד כדי לעמוד בכל מה שמוטל עליו או שהוטל עליו בנוסף, על הדרך וחוזר הביתה עייף מאוד.

מטרתו של פסיבי היא קודם כל להימנע בכל מחיר מעימות. הוא לא יכול עם האפשרות שמישהו יהיה לא מרוצה ממנו, יכעס עליו.

הפסיבי מאוד מתוסכל ובסופו של דבר מדוכא, כי מי ששולט בחייו הם אנשים אחרים מכיוון שהוא עסוק במאמץ בלתי פוסק לקרוא את רצונותיהם ולספק אותם. הוא בטוח שאם אנשים ידעו מה הוא חושב ומרגיש, לא יקבלו אותו ועוד יותר הוא בטוח בכך שאם לא ימלא אחר רצונותיהם, ללא ספק ידחו אותו שכן הוא סבור (בטעות) שתפקידו הוא קודם כל לשרת אחרים, הטובים ויעילים ממנו בהכרח. חייו לא פשוטים כלל ובעיקר, מעייפים ומעציבים, שבהם לו עצמו, כמי שהוא באמת, אין כמעט מקום.

האגרסיבי דווקא לא מתקשה כלל להגיד מה הוא רוצה, רק שלא ממש מעניין אותו אם אתם לא רוצים את אותו הדבר. הוא ימשיך לתבוע ולכפות את רצונו עד שיראה כאילו הדבר היחיד החשוב כאן הוא שזה יתמלא, גם על חשבון זכותם של אחרים לסרב לספק אותו. הוא לא יהסס להרים את קולו ולעתים גרוע מכך, כי הדבר החשוב ביותר עבורו ברגע זה שתעשו מה שהוא רוצה.

האגרסיבי לא לוקח אחריות על מעשיו, תמיד יש מישהו אחר שאשם – אתם למשל, כי העזתם לא להסכים לתת לו את מה שהוא רוצה או הנסיבות – לחץ בעבודה, המצב הביטחוני במדינה, האוברדראפט בבנק ועוד אינספור גורמים שהם והם בלבד אחראיים לגילויי התוקפנות שלו ומצדיקים אותה.

המטרה של האגרסיבי היא לשלוט. הוא חייב להפגין כוח ועוצמה אבל מה שמפעיל אותו זה פחד עמוק מאוד מכך שיאבד שליטה מול אנשים אחרים, שייראה חלש בעיניהם אולי כי הוא באמת חווהת את עצמו כאדם חלש.

התוקפנות שלהם יכולה להתבטא באופן פיזי, על ידי הריסת רכוש, הפיכת שולחנות, תקיפה פיזית של אחרים אבל גם מילולית, דרך תקיפה ישירה, עלבונות, ביקורת מקטינה ומשפילה, השמצות והכפשות. תוקפנות מילולית היא תוקפנות לכל דבר שתוצאותיה הרסניות לא פחות מתקיפה פיזית.

הפסיבי-אגרסיבי יודע מה הוא רוצה אבל לא יכול להגיד את זה ישירות. בניגוד לפסיבי, הוא לא יכול לבטל את עצמו ולהתרכז ברצונות של מישהו אחר. למרות שהוא לא יכול לבקש את מה שהוא רוצה או לבטא את כעסיו בשיחה ישירה, אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מאוד כועס. כמו האגרסיבי, הוא נעשה מרוכז במה שהוא רוצה ולא מסוגל להרפות.

אבל כאן יש לפסיבי-אגרסיבי בעיה נוספת, הוא לא מסתדר טוב עם כעס, קשה לו אפילו להודות בזה שהוא כועס. אם תשאלו אותו – לעולם לא יודה שהוא כועס או מתוסכל. הוא גם לא רוצה להסתבך עם אנשים, שחלילה אף אחד לא יאשים אותו בזה שהוא קצת אגרסיבי ועדיין, הוא לא יכול לבטל את הכעס (לא שהוא צריך).

מה עושים במצב בלתי אפשרי שכזה? בצר לו, הפסיבי-אגרסיבי יגייס את כל חוכמתו ותושייתו להראות לכם שהוא כועס. אתם לא תדעו על מה, אבל זה לא נורא. אתם תבינו טוב טוב שמשהו לא בסדר. הוא יטרוק דלתות, הוא יבריז לכם מפגישה שקבעתם, הוא יפיל "במקרה" את הכוס האהובה עליכם מהשולחן. תצטרכו לעבוד מאוד קשה כדי לגרום לו להגיד את מה שמציק לו. הוא ישמיץ אתכם מאחורי הגב ויסית נגדכם חצי עולם אבל לא יבוא ישירות ויגיד לכם מה מפריע לו.

הפסיבי-אגרסיבי בעצם נקרע בין שני צרכים מנוגדים: הוא מרגיש את הפחד מפני עימות שיש לפסיבי ומצד שני, יש לו כעס גדול וצורך לשלוט באחרים, שיש לאגרסיבי. אצל אנשים אלה קיים צורך לפגוע באחרים אך הם חוששים לעשות זאת באופן גלוי. הם עושים הרבה מאוד כדי לפגוע באדם שעליו הם כועסים, אבל שומרים על עצמם בכך שהם לא עושים את זה ישירות. עם זאת, הם מצליחים לגרום לא מעט נזק לסביבה ולעצמם. סגנון זה קשה להתמודד מכיוון שהיות והכל סמוי, לכאורה קשה לבוא לאדם כזה ולהתעמת איתו על מה שהוא עושה, כי הרי הוא לא עושה כלום כביכול. הכל רק מרומז או נאמר לצד שלישי שאינו שותף לשיחה שלכם. בסופו של התהליך שני הצדדים מרגישים נפגעים וכועסים, אבל אין שיחה ישירה על הבעיות שיש ביניהם אלא הנצחה של הקונפליקט.

ומה עם האסרטיבי? הוא יודע מה הוא רוצה ויודע איך להגיד את זה. למרות הדעה המקובלת, הוא לא נערץ. בעצם הוא יכול די לעצבן כי הוא מעיז להגיד את מה שהוא באמת רוצה והוא עוד אומר את זה בביטחון עצמי, בקול שקט ויציב ואף מברר אתכם אם זה בסדר.

אחרי הכל, להיות אסרטיביים פירושו להרשות לעצמכם להיות מי שאתם, עם כל הרגשות, הקשיים, הדעות והרצונות שלכם באותו רגע וגם (מאוד חשוב ה"וגם" הזה), להשאיר מקום לאחרים להיות הם עצמם. בכך שונה הסגנון האסרטיבי מהאגרסיבי, שאמנם יודע ומבטא את מה שהוא רוצה, אך הוא דורש אותו במפגיע ורומס כל מי שעומד בדרכו להגשמת רצונותיו.

יכול להיות שאתם נוהגים להיות אסרטיביים עם החברים הטובים שלכם, אלה שאתם בטוחים במאה אחוז שישארו שם אתכם גם כשאתם לא נחמדים, מתבכיינים או שסתם לא בא לכם לעשות את מה שהם מבקשים מכם. בו בזמן, אתם יכולים להיות פסיביים בעבודה, אל מול הממונים והעמיתים שלכם – מתנדבים להישאר שעות נוספות, מסכימים להחליף מישהו במשמרת שלמען האמת ממש לא מתחשק לכם לקחת ומאוד נזהרים לא להרגיז מישהו אפילו לא במקרה.

ייתכן ובביקור הבא אצל ההורים תגלו שאיתם אתם דווקא פסיביים-אגרסיביים. אתם מאחרים לארוחת שישי בחצי שעה לפחות באופן קבוע, אבל לא קובעים עם ההורים מראש לשעה מאוחרת יותר, כי האיחור אף פעם לא בשליטתכם. אולי אתם אף מצליחים לנפץ את אחת הצלחות מהסרביס המשפחתי המהולל, ירושה מדורי דורות, אחרי ש"התנודבתם" לשטוף כלים בתום הארוחה וכל זה במקום להגיד פעם אחת ולתמיד שלפעמים לא מתחשק לכם לארוחת שישי ואתם מעדיפים לצאת עם חברים או לרבוץ מול ערמה של סרטים בבית.

ולבסוף, אולי לבושתכם, אתם מודים בשקט בשקט שאתם אגרסיביים עם בן או בת הזוג שלכם, אחרי יום מעצבן בעבודה. מרימים את הקול ומנפחים כל דבר קטן לידי מריבה רק בשביל הכייף שבדבר או סתם כי אתם פשוט חייבים לצרוח על מישהו.

וודאי תבחינו שכל הסגנונות מלבד הסגנון האסרטיבי להגיד את מה שיש לנו או לבקש את מה שאנחנו רוצים, לא בהכרח מביאים אותנו למצב הרצוי.

אם אנו לכודים בסגנון הפסיבי, יש לנו בעיה עם עצמנו בסופו של יום. אנחנו מרגישים מנוצלים, סחוטים, מרגישים שאין לנו חוט שדרה ושאנחנו אף פעם לא מסוגלים לסרב גם לבקשות מחוצפות ומוגזמות בעליל.

להיות לכודים בסגנון הפסיבי-אגרסיבי זה גיהינום בפני עצמו. הפסיבי רוב הזמן כל כך עסוק בלהסתכל על אחרים, עד שרוב הזמן הוא לא ער לכעסים ולתסכולים של עצמו. לא כך הפסיבי אגרסיבי. רק מה, ידיו קשורות ופיו חסום והוא אינו יכול לבטא את רגשותיו או לבקש ישירות את מה שהוא צריך. כך הוא מבלה שנים בתסכול ובציפייה לכך שהסובבים אותו ילמדו לנחש את רצונותיו ולספק אותם בדרך שהוא רוצה, גם בלי שהוא יצטרך להגיד שום דבר ברור. התוצאות כמובן מאכזבות בדרך כלל. רוב האנשים סביבו עסוקים בעצמם או בדברים אחרים ולא בו והוא נשאר כועס עוד יותר. הפסיבי-אגרסיבי מסובך עם עצמו ועם הסביבה כי רע לו עם המצב שבו הוא לכוד וגם הסביבה, שסובלת מהרמיזות המאוד מורגשות שלו, מתחילה להגיב להתנהגויות הללו בדחייה והתרחקות, מה שמפחית עוד יותר את הסיכויים שהוא יקבל אי פעם את מבוקשו.

האגרסיבי לרוב לא מסובך עם עצמו, אלא בפרקי הזמן של פחד שמא ייענש על התנהגותו יום אחד שאז הוא מגייס את קסמיו כדי לתקן את המצב עד כמה שניתן. עיקר הבעיה שלו היא עם הסביבה. האנשים שבהם הוא פוגע כדי להשיג את מבוקשו לא בהכרח ימהרו לסלוח או לשכוח והוא מוצא את עצמו בסופו של דבר בתוך חוג מצומצם של חברים שחושבים כמוהו ומסכימים לדרכיו, סביבה שלא ממש מספקת את הצרכים האמיתיים של האדם. הרי למרות שהוא עצמו נוקט בטקטיקות דורסניות, הוא לא היה רוצה להימצא עם אנשים שינהגו בו באותו אופן. גם אם נכנסו לחייו כמה חברים ובני זוג פסיביים שספגו את התנהגותו לזמן מה, הרי בסופו של דבר זו שחקה עד דק את מערכת היחסים שהתמלאה בפחד ועלבון ולא נשאר בה מקום לאהבה ופתיחות לקשר אמיתי.

אחד המצבים הקשים לכל בני האדם הוא שמיעת ביקורת. אל מול ביקורת, עומדות בפנינו כמה אופציות: להתעצבן, לבקר חזרה (תגובות אגרסיביות), לבכות, לשתוק או להסתלק (תגובות פסיביות). אפשר להעמיד פנים ששכחנו את המקרה אבל לדחות את ביצוע הדברים שעלינו לבצע, לעשות דברים לאט, לשתוק או להתלונן כל הזמן, להשמיץ את מי שהשמיע ביקורת או לעשות כל מיני דברים כדי "לשגע" אותו או אותה תוך היתממות שלא עשיתם את זה בכוונה (תגובות פסיביות-אגרסיביות). בכל התגובות הללו אין בעצם שיחה על מהות הדברים שנאמרו. הביקורת הושמעה ונהדפה על המקום, כאילו לצד השני אין כלל זכות להשמיע אותה.

במקום אלה, הנה כמה טיפים לתגובות אסרטיביות כשאתם עומדים מול ביקורת או תגובות שליליות כלפיכם שמאחורי כולן ההנחה שלשני הצדדים יש אחריות שווה על המצב וגם למבקר, מן הסתם, יש משהו לומר שאתם יכולים לתת לו מקום:

1. הודו בכך שיש אמת בביקורת, אם יש אמת בה. אל תספקו תירוצים, אלא הסבירו  בכנות את הסיבות למעשיכם.
2. גם אם אינכם מסכימים עם מרבית הביקורת, אתם יכולים למצוא חלק כלשהו שאיתו  אתם כן מסכימים ולציין את זה, תוך שאתם מתעלמים משאר הביקורת.
3. להקשיב בתשומת לב ולבקש הבהרות עד שהבנתם את האופן בו האדם השני רואה את  הדברים. התמקדו במסר המרכזי שלו ושאלו "מה מטריד אותך לגבי… ?"

כשרואים בתוך המצב שני אנשים שווי ערך וזכויות, שיש לשניהם רצון לבטא רגשות, דעות ומשאלות, שניכם יכולים להיות אסרטיביים בתורכם ולהקשיב אחד לשני. תקשורת טובה היא זו שמובילה לפשרות המספקות את שני הצדדים.

ומה בסך הכל נדרש כדי להיות אסרטיביים? לעמוד כמו שאתם, בפשטות ובביטחון ולהגיד בקול רגוע, כך שאפשר יהיה לשמוע אתכם, את מה שאתם רוצים, מרגישים ומבקשים. להתייחס לצד השני כשווה לכם ולשאול אם זה בסדר, אם זה מקובל עליו לעזור לכם להשיג את מה שאתם רוצים או מה הוא חושב או מרגיש לגבי מה שסיפרתם לו.

אסרטיביות זה להעיז ולבטא את מה שאתם מרגישים לגבי משהו כשהוא רק מתחיל לעורר בכם כעס ולא כשהגעתם למצב הקרוב לפיצוץ ביחס אליו. גישה כזאת יכולה לחסוך הרבה עימותים מיותרים.

אסרטיביות היא לא רק השמעת טענות ותלונות בצורה לא תוקפנית והיא לא רק שיטה להעלאת משאלות. היא משמשת גם להעלאת רגשות חיוביים, לגבי עצמכם ולגבי הזולת: לבטא חיבה, לתת מחמאות, להגיד למישהו שאתם אוהבים אותו או שאתם נמשכים אליו. לפעמים נראה שזה אפילו קשה יותר מלבוא למישהו בטענות…

לא רק זה, אסרטיביות זה גם לקבל מחמאה באמירת תודה. בלי לזרוק את המחמאה לפח, כדבר שלא מגיע לכם באמירה כמו "אה, זה? יש לי את המעיל הזה כבר עשר שנים" או דבר מה דומה. הכישרון להפוך מחמאות למשהו שנתנו לנו בטעות בסופו של דבר לא עוזר לנו להרגיש את ההנאה שבמחמאה במלואה ומכרסם ללא הצדקה בהערכה העצמית שלנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מקבלים מחמאה. נסו להגיד תודה ולא יותר ולבדוק מה קורה לכם בפנים מאותו רגע ואילך.

אסרטיביות היא גם להרשות לעצמכם לבקש עזרה כשאתם צריכים. אתם לא צריכים להקריב את עצמכם למען אף אחד ולחשוש להטריד אנשים בבעיות שלכם. אתם חשובים כמותם ומותר לכם להיעזר אחד בשני.

יש משהו באסרטיביות ששייך לנקיטת עמדה בוגרת כלפי החיים וכלפי אנשים אחרים. בין היתר זה אומר לא לקבל הנחיות או דברים שמגיעים מעמדת סמכות – כדבר מובן מאליו. זה אומר שיש לכם זכות להשפיע, לשאול שאלות ולהעלות ספקות, מתוך המקום האישי שלכם, של אי נוחות עם נושא זה או אחר.

אסרטיביות גם קשורה ליזמה, ליכולת לקחת את המצב לידיכם, להחליט מה אתם רוצים לעשות לגביו ולעשות את זה.

אסרטביות היא לא משהו שנולדים איתו. היא סגנון תקשורת שיש בכוחכם לסגל לעצמכם. עוזר להסתכל על אנשים שמשתמשים בסגנון הזה וללמוד איך הם עושים את זה. אנשים רבים קוראים לתוקפנות – אסרטיביות ואני תקווה שבשלב זה אתם מבינים היטב את ההבדל בין שני הסגנונות. ההתחשבות בזולת ולא רק ברצונותיכם, טון הדיבור הרגוע והבטוח – כל אלה מכוונים ליצור דיאלוג ולא לגרום לצד השני להרגיש ילד, טיפש וחסר אונים אל מול המתקפות שלכם.

העבודה על עצמכם לא תיקח הרבה זמן במרבית המקרים אך לעתים כאשר הקושי לנקוט בעמדה יותר אסרטיבית הוא מאוד עמוק, שווה לברר ממה הוא נובע. מדוע זה כל כך מפחיד להיות מי שאתם.