אני לא יודעת לאן נדדו מחשבותיי באותו זמן אבל לא הייתי שם.

רציתי כל כך לצעוק שיפסיק, אבל הקול לא יצא, במקומו רק הכאב, הפחד, ההשפלה והרצון שזה יגמר הדהדו לי בראש.

במשך כל אותו הזמן בהיתי במסך המחשב ועשיתי כדברו.

הרגשתי איך אותו אדם טוב לב, אותו אחד שעזר ותמך באמא שלי בתקופה הקשה כשסבא היה בבית חולים, הופך למפלצת.

איך אדם כל כך טוב הופך למשהו כל כך מפחיד?

מרתיע?

ואולי אני הייתי חייבת לו על מה שהוא עשה למען אימי?

אני יושבת ומנסה להבין, מנסה לחשוב למה זה קרה?

תמיד אמרו לי "הגוף הוא איבר שלך, שלך בלבד. ולאף אחד אין את הזכות לגעת בו ללא רשותך"..

אם כל מה שאמרו לי נכון...

למה זה קרה?

למה הוא לקח לי את הזכות לבחור אם אני רוצה או לא?

במשך כמה שנים הייתי בחוג קארטה, כדי ללמוד איך להגן על עצמי.

אבל מה שווה כל המאמץ אם בזמן שאני הכי זקוקה להגנה אני לא מסוגלת לבצע אותה?

או אפילו לצעוק ולבקש שיפסיק.

אני יודעת שאני לא יכולה לשנות עולם מעוות מיסודו.
אין ביכולתי לעשות זאת.
החיים שלי השתנו. לתמיד.
אין דבר שאני אוכל לעשות כדי להחזיר את הגלגל אחורה.
אני מניחה שגם אם הייתי יכולה להחזירו, לא הייתי מגיבה אחרת.
הנפש מנותקת מהגוף.
הנפש כבר לא היתה שם.
וכך גם אני.

נכון יש משפט שנשים וגברים שעברו התעללות אומרים: "אני לא הייתי שם. לא הרגשתי חלק מגופי"

לפני המקרה אמרתי לעצמי אבל איך אפשר לא להגיד משהו?
איך אפשר לתת לבנאדם לקחת ממך את הכבוד שלך?
איך אפשר לתת לבנאדם לעולל לך דבר כזה?

אחרי המקרה
כל כך הזדהתי איתם.

הפחד משתק.