אני זוכרת את גיל 11. כיתה ו'. הייתי דווקא ילדה דיי מאושרת. משפחה די הרוסה. תהליך הגירושים היה בעיצומו, המקרר נראה כמו שממה אבל לי זה לא היה משנה. לי לא נראה ששום דבר לא בסדר. גם ככה העדפתי שיתגרשו ויפסיקו לצעוק כל היום. אבל רציתי משפחה. רציתי ארוחות ערב ביחד ליד השולחן במקום אכילת לחם ביחד עם אח שלי. רציתי טיולים ופיקניקים משפחתיים. רציתי אימא ואבא שיוצאים מדי פעם לסרט ושיכריחו אותי לשמור על האחים הקטנים במקום אימא ואבא שכל היום בעבודה ואני ואח שלי לבד בבית כל היום, שומרים על עצמנו. רציתי יותר מדי אבל מצאתי. מצאתי חברה טובה איתי בכיתה, שגרה 2 דקות ממני, שכל יום היינו הולכות הביתה ביחד מבית ספר. אחת שהבית שלה היה לפני שלי ולי גם ככה לא היה מה לחפש אצלי בבית אז הייתי הולכת אליה כל יום. הייתה לה אחות קטנה ועוד 2 אחים קטנים. היו לה הורים "מושלמים". היו לה ארוחות משפחתיות וטיולים ודמי כיס וכל מה שרציתי ולא קיבלתי. לאט לאט גם אני הפכתי לחלק מהמשפחה. ההורים שלה והאחים שלה אהבו אותי. אני הייתי החברה היחידה שהרשו לה להביא לפיקניקים משפחתיים וטיולים. הייתי באה אליהם לארוחות ערב. מצאתי את מה שחיפשתי.