עומדת בחדר הריק. מיטות ודלת. חושך. לא להדליק אור. אסור. היא לא מרשה. שלא
יראו. היא מפחדת. שלא ידעו שהיא כאן. אולי יבואו לדבר איתה. היא לא יכולה
לדבר. אולי ישאלו שאלות. למה היא כאן. ומה היא תגיד. - ואם היא תגיד - אבא
אמר לי ללכת. אולי מישהו יחליט לדבר איתו. ואז מי יודע. מכאן הוא יבוא.
מהפתח הזה.

את לא מבינה. הוא יבוא. מכאן הוא יבוא. אם תגידי ואם לא. אם ישאלו אותו ואם
לא. הוא יבוא מכאן ויעמוד ואז יתקדם ויבוא אליך. וישב. עליך. וישחק בך. ואף
אחד לא יבוא ואף אחד לא יפסיק. אני צריכה. זאת אני שצריכה להפסיק. איך
להפסיק תחשבי. תנסי להיות חכמה.

איך פונים אליך? מה שמך?
את פוחדת. אני מרגישה שאת פוחדת.
הלוואי שהייתי יכולה להרגיע אותך. אני לא יכולה. גם אני מפחדת.
יודעת שזה לא מרגיע.
תוכלי לתת לי שם לקרוא לך? זה מוזר, אני לא מכירה אותך. - עד כמה שאני יודעת.
את השותקת, נכון? כלומר, זה לא ממש השם שלך, אבל ככה את מרגישה לי. יש לך שם
שאוכל לקרוא לך?
או.קיי, את לא חייבת. אני מרגישה שאת פוחדת. ואת לא יכולה לזוז. נכון. בסדר.
את יודעת שתוכלי לדבר אבל את לא מעיזה. אז את גם הלא זזה. ואת הקרה. - אני
מרגישה שקר לך. יש לך משהו מקפיא בבטן. את מלאה כדורים קטנים וקפואים. חשבתי
שזה צמר-גפן אבל הם קשים. כמו אבנים קטנות קפואות וקטנות וכבדות.
זה כל כך כבד. בגללן את לא יכולה לזוז?
תנשמי עכשיו. את חונקת אותי. לאט לאט. לא יראו אותך, באמת. אף אחד לא יראה
אותך פה. הדלת סגורה ופה את בטוחה. את זה אני יכולה להבטיח לך. באמת.
כאן אני אחראית ואני יכולה לסדר את זה.
תוכלי לדבר איתי? להגיד לי משהו?
בסדר, את יכולה לצייר גם במקום.

לא. חכי. לא את זה. לא עכשיו. מצטערת.
עם זה תחכי. את לא יכולה עכשיו.
לא יכולה. מצטערת. גם אני פוחדת.

מצטערת אם הפחדתי אותך. לא חשבתי שתרצי מיד לצייר את זה. תוכלי לחכות עם זה?
אני כן רוצה להיות איתך וכן מוכנה לדעת. באמת. אבל תחכי קצת. לא ככה. מצטערת.
רוצה למצוא איזשהו שם לתת לך. את לא יודעת איך קוראים לך?
את פוחדת וקפואה ושותקת ולא זזה וקר לך. אבל אף אחד מאלה הוא לא השם שלך. ואת
עייפה גם. וגם הלא נרדמת. את לא ישנה. לא ישנת בכלל מאז. כן. אני כן ישנתי.
לא יודעת איך הצלחתי. תביני, אי אפשר לא לישון כל כך הרבה שנים. ואת גם
המסתכלת. את לא יכולה לעצום עיניים. לא, את לא יכולה להיות עיניים. הרי יש
לך גם בטן. לא, זה לא מתאים. "עיניים פוחדות" נשמע שם אינדיאני. איכשהו את
לא מרגישה לי אינדיאנית.
את הרועדת? - אבל את לא זזה בכלל.
את הרועדת בלי לזוז.
כן, אני מרגישה. זה מין רעד כזה. כן, אני מרגישה אותו. מין רעד דרוך כזה עם
אגרופים ושיניים קפוצות. ופה סגור. את הנושמת בשקט.
את מוכרחה לזכור לנשום כל הזמן. אני לא יכולה לחיות בלי לנשום. אפשר לנשום גם
עם פה סגור ובלי לזוז. כן. גם כשרועדים.
זה בסדר. אף אחד לא רואה אותי כשאני כותבת. באמת. אף אחד לא מסתכל עליי עכשיו.
תוכלי לצייר ביום שני? - כן, בלי לזוז.
את רוצה שאני אצייר בשבילך? לא יודעת, - איך זה יהיה?
את תגידי לי מה לצייר? אני יכולה לנסות. לא יודעת אם אצליח.
אולי אני אתחיל לפי מה שתגידי לי וכשתרגישי שאת יכולה את תמשיכי. - בסדר?
לא, זה לא יהיה מסוכן. זה בסדר, באמת. לא יקרה לך כלום שם. זה לא מקום מפחיד.
באמת. לא. אין שם אנשים רעים. לא. לא מכאיבים שם. באמת. את תהיי בטוחה.
כן. אני חושבת שגם אם תזוזי זה יהיה בסדר.
לא אמרתי שאת חייבת. את לא מוכרחה לעשות כלום. רק מה שתרצי.
איך זה יכול להיות שאת לא מכירה בכלל את המקום? הרי את איתי כל הזמן. - בכל
מקום שאני נמצאת בו גם את שם. כן, בטח שאני לא יכולה להשאיר אותך בשום מקום.
איך אני יכולה? אני לא יכולה להשאיר חלקים במקומות אחרים.
את הרי כל הזמן עם עיניים פקוחות. איך יכול להיות שלא ראית את החדר ההוא אף פעם?
את מסתכלת ולא רואה כלום? את רואה רק חושך. וצל. כן, אני כן מאמינה לך. באמת.
אני לא מבינה אבל אני מאמינה. אני אאמין לכל מה שתגידי לי, אני חושבת. לא.
אין אף אחד מאחוריי עכשיו. לא באמת. רק נדמה לך. כן. גם אותי זה הפחיד. גם
אני הרגשתי את זה עכשיו. זה משהו שנשאר לך מפעם. זה לא באמת קורה עכשיו. את
בטוחה עכשיו. באמת.