רצה על דרך עפר מאובקת, מתפתלת, בין גבעות צהובות, לחפש את אבא. שוב הרגתי את
אבא. שוב הוא מת בגללי.

יודעת שאם רק אצליח להגיע בזמן הנכון למקום מסוים - אצליח להציל. ככל שאני
מתקרבת המקום הולך ומתרחק. מעליי תלויה סכין ענקית, לוכדת את קרני השמש
ומסנוורת. עיני מתמלאות דמעות והדרך נעלמת. מולי מנהרה. נכנסת לתוכה.

המנהרה הולכת וצרה, הולכת וסוגרת. לחץ גדול על כל גופי. המנהרה לוכדת ומועכת.
אימת חנק.

נפלטת לאולם אבן גדול. אולם חצוב באבן אפורה, מנומרת, מחוררת. דמויות
ילדים-זקנים מקיפים אותי. בוכים אליי, מדברים איתי בשפה מוכרת-משונה.

אמא ענקית מרחפת למעלה. מסתכלת בדממה שונאת. חייבת להסתתר. אסור שאמא תראה
אותי.

מולי חברה. מוכרת אבל שונה. ילדה - זקנה. מסתכלת עליי במבט משונה. מושיטה לי
מראה. לוקחת אותה. מסתכלת על ידי האוחזת במראה. כף יד קטנה, אדומה-סגלגלה -
יד תינוקת. פני התינוקת מתבוננים בי מהמראה. פני תינוקת זקנה.

אני על החוף. פסלי אבן לבנים, זרים-מוכרים, מונחים בשמש על קו המים. צב גדול,
אשה זקנה, ילדים,-- - עוד --

ניגשת אליהם. נוגעת בהם, מחבקת אותם.
הם חוזרים לחיים, מתחילים לנוע. מדברים אליי, מחבקים.
אני מכירה אותם. הם היו איתי פעם, מזמן. קשורים אליי איכשהו.

הם בוכים אליי ומדברים. כל-כך שמחים להיות שוב חיים.