לומדת ללכת, אבל לא לברוח.
לומדת להקשיב- אבל לא לדבר.
לומדת להבין- המון עיוותים
מתרגלת- לקור המקפיא,
אבל לא לחום.

חולמת-אבל לא ישנה.

המון ידיים
בתוך גוף,
גוף שעדיין לא יודע אילו ידיים ולאן.
גוף שעדיין לא יודע אילו אברים ולשם מה.

וכעת-

היד הבטוחה, האוהבת, המחבקת-הלא- מרפה,
נתקעת על פי, מסמנת "שקט",
ואני- מקשיבה, לא זזה, לא ימינה ולא
שמאלה,
דוממת במקום.


"היא סימנה לשתוק, היא לימדה
אותי את קשר השתיקה אותו לא
העזתי להפר במשך 19 שנה".


אז איך אפשר לדבר כשהיא, הדמות האוהבת,
המחבקת, ה-לא מרפה משתיקה את פי, מחניקה
כל צעקה
שהייתה צריכה להישמע, להיקרא לעזרה, האם
היא ידעה שאשתוק מעתה ואלך ולנצח נצחים?
האם ידעה את תוצאות ההשתקה?
כנראה שלא, מה שבטוח- היום כבר לא זוכרת.

נשארתי אני, לבד במערכה.

המון זכרונות, לילות ללא שינה, צעקות,
מריבות, המון דפיקות לב,
היא הייתה מורידה אותי למטה, בין השיחים,
מחביאה אותי, שלא אפתח את פי, שלא
יתקרב, מדי פעם
הייתה נשארת איתי למטה, כשידה על פי,
כמעט חונקת אותי ועדיין- לא מרפה.
פעמים רבות היא גם עלתה למעלה, סמכה עלי-
שלא אפתח את פי, שאשמור על ה-שתיקה.
ואני אכן שמרתי על השתיקה , אותה שתיקה
שהיא ביקשה ובאותה נשימה גם על אותה
שתיקה שהוא ביקש, על אותה שתיקה מבורכת
שהרגיעה את כולם, שהשתיקה את הרוחות,
שהיו וש"לא היו", בעיקר את כל הרוחות
אותם אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע, אף
אחד לא הרגיש, ו"אף אחד לא ידע"?-היום
אני בספק גדול לגביי זה..

ואני, רוקמת שתיקות וסודות והסתרות
וזיופים ומסיכות אינסופ,
וכאבים, אילו כאבים? כאבים שלי? אין לי
בכלל כאבים.
יש לי דמעות דם שמחלחלות לתוכי ויוצרות
חורים שחורים של ריק, חורים שחורים של
כלום,
חללים חללים שלא ממולאים, קוביות שהן
משבצות ואני מדלגת מהן, אחת
לשניה...הופכת עורי ומחייכת.

ועל מה אני מדברת?
כמובן, לא הזכרתי-
פיצולים.