וכולם היו עיוורים. התעלמו. כולם. כווווווווווווווווווווווווווולם.
התעלמו מהסימנים - הבכי, הביקורים בבית החולים, הגמגום, המראה....
ואני זעקתי. אבל לאף אחד לא היה את הסבלנות להקשיב מאחורי הגמגום.
ורק מישהי אחת הייתה מוכנה. והיא הקשיבה. ועזרה.
אבל אני. אני פחדתי. היה לי מוזר שעוזרים לי. שלאנשים אכפת ממני.
ועד שיכולתי לצאת מהבית, חזרתי אליו.
הם החזירו אותי אליו, אחרי הכל, הם תמיד הראו שהם אוהבים אותי. לא???????????
they want me bad
please don't hurt me
please don't hurt me
…they want to feel me
they want me bad..."
Hardcore Fundamentalists - They Want To Kill Me
עד שטיפה הצלחתי להרגיע את המצב בבית.
עד שהצלחתי כבר לא לחשוב על מה שעברתי כל היום וכל לילה.
עד שהצלחתי להפסיק את הפגיעה בבית.
עד שהצלחתי להתחיל טיפה לבנות חיים חדשים.
עד שמצאתי את הדבר הזה שנותן לי סיבה לקום כל בוקר.
עד שמצאתי את הצופים שנתנו לי להרגיש שאני שווה משהו...
הגיע הבחור הזה - הבחור הזה שקרע אותי מבפנים, שוב.
הגיע הבחור הזה - שהזכיר לי שאני לא שווה כלום.
הגיע הבחור הזה - שהזכיר לי שאני אפס.
הגיע הבחור הזה - שהזכיר לי שהגוף שבו אני נמצאת הוא לא שלי, הוא של אחרים.
 |
|
 |
