גיל שש. יום שישי בערב. אנחנו בבית סבא וסבתא, בית קטן וצפוף. נגמרת ארוחת
הערב וההורים מתכוננים לעזוב. מתחיל הריטואל הקבוע: אני מתחננת בפני אמא ואבא:
"... בבקשה, אני רוצה להישאר כאן... רוצה לישון פה... אבא יבוא לקחת אותי מחר
בבוקר... בבקשה... "
אבא מחזיר מבט מבין, מסכים ואמא מקשיחה מבטה. היא לא מסכימה. "נונו" ו-
"נונה" מנסים לרכך את עמדתה:
"... נו, תתני לה. אבא שלה יבוא לקחת אותה מחר ...".
יש הסכמה מאולצת, זה ממש לא משנה לי - אני נשארת! אני זוכרת את השמחה, את
השחרור. אני מקפצת בגיל. מקבלת חולצה גדולה של פיג'מה מנונו וכולנו צוחקים
מהמראה של ילדה קטנה מדדה בחולצה גדולה. מרגישה כמו בתחפושת, עושה הצגות
בפני קהל אוהד, שאוהב כל תנועה. נונה אומרת משהו משובש בעברית ואני מתגלגלת
מצחוק, כאילו מדובר בבדיחה טובה. מבקשת ממנה להגיד "חצוצרה" והיא אומרת
"חסוסרה", מבקשת ממנה להגיד "ציפור" והיא אומרת "סיפור" וכך עוד ועוד ואין
סוף לצחוק מתגלגל של ילדה ונונו ונונה זקנים.
אנחנו עוברים לחדר השינה, הם יושבים במיטה ואני ביניהם. כולנו צופים בסרט
הערבי של יום שישי בערב.
"מה הוא אמר?", "מה היא אמרה?", "לאן היא הולכת?", "מה יקרה עכשיו?"
אין סוף שאלות. הם עונים בסבלנות אין קץ. מתמוגגים מהשאלות החכמות שלי. עם
הזמן, הפסקתי לשאול והתחלתי להגיד: "נכון שהיא אמרה ש- ...?", "נכון שהוא
אמר...?" הסבים היו גאים בנכדתם, שלמדה את שפתם.
הם גרו בעיר העתיקה. ליד ביתם היה דוכן גלידה. זוכרת את הטקס של יום שבת
בבוקר בו אני מבקשת מנונה מטבע של 25 אגורות לגביע גלידה. היא שולחת אותי
לבקש מנונו, אני מבקשת ממנו והוא שולח אותי לבקש ממנה, שוב ושוב וכולנו
צוחקים, משחקים. אני ונונו ונונה שלי.
אמא שלי שנאה את ימי שישי. המתח היה הולך ומתפתח במשך היום והיה מגיע לשיא
בערב. הרצון של מי יכריע? אני הייתי "מוותרת" במשך כל השבוע על מנת "לקבל"
ביום שישי: רוצה משהו טוב לעצמי. לימים הבנתי את אמי: היא ספרה לי, שבקשתי
מסבתי להיות לי לאם... ימי שישי גזלו ממנה את אימהותה.
הבקשה הזו לא מופיעה בספר זיכרונותיי אבל אני כן קוראת בין השורות את הילדה
שאימצה לה אם אחרת בשישי-שבת.
אני שיתפתי פעולה - בשבילי ימי שישי היו מקור האור, מעיין הרוך, מזור לנפש,
מרגוע לגוף, חופשה מהכלא, מהשבי. אשליה מתוקה של ילדות מאושרת.
זיכרונות של צחוק, שובבות, חיבה, התחשבות, אנושיות קשורים לבית סבתא.
היום אני מבינה שהם הפיחו בי את הרצון לחיות. הם הזינו את החלקה הטובה שבי.
הם נטעו בי את התקווה, האמון באנשים והאמונה שיש לעולם הזה חיים טובים להציע לי.
הם זרעו את הזרע, הוא נמצא בתוכי מאז. לא תמיד גדל והתפתח. ידע ימים של
קיפאון והמתנה מרובה אך לא שחרר את אחיזתו בי וחיכה לשעת כושר לפרוץ
ולפרוח: שם סבתי ניתן לי כשם שני. אני נושאת אותו בגאון! אין ספק שהוא מאוד
משמעותי עבורי!
 |
|
|
התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה
אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים.
במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.
רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?
אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את
שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com
~ חזרה לעמוד החדרים ~
דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com