שלום,

אני מ., בן 20, חייל.

ביקרתי ב"חדרי הלב" של האנשים פה באתר וזה גרם לי לכתוב, להיפתח, להיזכר, להרגיש את הכאב שלי והכאב של האחרים, אנשים כמוני שעברו את זה, ששתקו ושמרו את ה"סוד" במשך שנים.

את ה"סוד" שלי שמרתי 10 שנים, תמיד "דחפתי" אותו כמה שיותר רחוק בתוך הראש שלי, תמיד ברחתי מזה. ברחתי עד שהגעתי למצב כזה ש"לא יכול יותר",ובעצם נשברתי.

עכשיו, בפעם הראשונה, אני רוצה להוציא את הכל, להיזכר בהכל, להיכנס לכל מקום, אפילו הכי סגור וסתום בליבי, בראשי בנשמתי. אני רוצה להביט אל העבר בלי "לסנן" את הזיכרונות, המחשבות, הרגשות הכי קשים.

יהיה לי קשה, יהיה כואב, אבל אני מרגיש שאני רוצה את זה, שאני מוכן. אני מרגיש בי את הכוח, הכוח שלי, הכוח של כל מי שעבר את זה. אני מרגיש איזה קשר בין הנשמות שלנו...

קב"נית מ. וכל מי שאיתי ב"תחילת הדרך"- תודה.

היום אנחנו ביום ד', 17.03.2005, שעה 23:46.

הלילה אני כבר לא אלך לישון אך לא נורא, מחר יום שישי ולא צריך ללכת לבסיס. אני עם כוס קפה, קופסת סיגריות ושירים של אלון חסון (כרגע זה "זועק אליך").

טוב, נצא לדרך...



לא נולדתי בישראל, נולדתי במדינה אחרת, ביולי 1984. כמה חודשים אחרי שנולדתי אבא שלי מת, תאונת דרכים.

כך קרה שאת כל הילדות עברתי עם המטפלים, אנשים שטיפלו בי, הכינו לי אוכל, גידלו אותי. אמא שלי הייתה עובדת מהבוקר עד הערב, הייתה עובדת בשבילי, כדי לתת לי הכל, כדי שתהיה לי ילדות מאושרת. כן, היה לי הכל, כל מה שצריך להיות לילד קטן: צעצועים, משחקים, בגדים יפים, אוכל טעים.

חוץ מזה היו לי שתי אמהות-אמא שלי והאישה שהייתה מטפלת בי, שתמיד הייתה לידי. אני זוכר שגם לה קראתי "אמא". הייתי הכי מאושר בעולם, היו לי מלא חברים, שתי אמהות. היה לי מעניין לחיות, לשחק, לטייל. כל יום פתחתי משהו חדש בחיים. הלכתי לבית-הספר, הכרתי חברים חדשים, התאהבתי בפעם הראשונה. אהבתי ללמוד, אהבתי לחיות, אהבתי הכל.